צ'מעו,כל הנוטים לפילוסופיה (של החיים)
לעיונכם ולתגובתכם (בבקשה להישמר מעוקצנות, אני מבקשת. הנושא אמיתי ונוגע): היום קמתי עם מחשבה שחיי אדם למעשה אין להם טעם. לאחר הילדות השמחה (אצל רבים לפחות), ואולי ההתבגרות מלאת הרעש הפנימי והעלומים עם הריצה (בד"כ ) אחרי אהבה ומין והצרות של הצורך להתבסס, בגיל המתקדם את /ה מגלה שבעצם, מה הטעם העמוק להכל? אין.... אלה שמאמינים באלהים יכולים לומר שהאלהות בראה את העולם ואת החיים כי ככה התחשק לה, וכולנו בובות שלה וזהו..... אז חשבתי: אולי המדענים הגדולים באמת, אלה שמגלים עובדות גדולות על היקום, ועל תופעת החיים, לאלה אולי לא רק הרגשת טעם בחיים אלא באמת, אובייקטיבית, יש טעם לקיומם. אנחנו, שלא חוננו בכשרונות ובכוח העבודה הזה, אצלנו זה לא ממש..... בואו נגיד שאחרי ההרהורים בבוקר חיכו לי שעות של התעסקות עם חברת הטלפונים , אנשים שרתו אותי בנאמנות, היה המון מה לעשות, וההרגשה של חוסר טעם עזבה אותי. כלומר, אם את/ה פעיל/ה, אני לפחות, יש הרגשה טובה. אולם: פילוסופית, אם חושבים, באמת אפשר לשאול (אף בלי להרגיש תיפלות): בשביל מה הכל? כן, ושאלה זו כבר נשאלה הרבה לפניי,ונדמה לי שכל מתבגר שואל אותה מחדש. לא? נו טוף, כשיש מה לעשות, וכשיש חוויות (בין טובות בין קשות), השאלה הזו נשאלת בגדר מחשבה מופשטת, ללא השלכות רגשיות.... להת' לכולם.
