שלום, סליחה שאני לא כאן../images/Emo10.gif
אבל אני לא מפסיקה להיות עסוקה בעבודה. ביום שני הלכה לעולמה סבתי, בגיל 97, בשנתה. סבתא שהיה לה חלק גדול בגידול שלי ובעיצוב האישיות שלי, אישה משכמה ומעלה. אני מצרפת כאן דברים שכתבתי לזכרה: סבתא, קשה לעכל את מותך, גם אם בהחלט הגיע בשיבה טובה ובדרך בה רצית. קשה לעכל, כי היית עבורי דמות נצחית, בת אלמוות כמעט. הראש יודע, אבל הלב מתקשה לקבל. אני מרגישה צורך לומר לך, סבתא, שהיה לך חלק נכבד בעיצוב האישיות שלי, מגיל צעיר. אני זוכרת היטב את שנות גן-הילדים, בהן ליווית אותי כמעט מדי ערב, כדי להשכיב אותי לישון. אני אהבתי סיפורים ואת ידעת לספר אותם היטב. בעודנו פוסעות מהחדר שלך ושל סבא אל גן הילדים, סיפרת בסבלנות ובפירוט רב את הסיפור, סיפרת אותו בלהט וברגש, כאילו חיית אותו את בעצמך. הסיפור חזר על עצמו כמעט מדי ערב, כי כדרכם של ילדים, ביקשתי לשמוע אותו שוב ושוב ואת התרצית. היה זה סיפור על דיילת אמיצה, שכנגד כל הסיכויים, הנחיתה מטוס מלא נוסעים בשלום, לאחר שחלה תקלה במטוס והטייס איבד את הכרתו. "אבל סבתא, היא דיילת", אמרתי, "איך היא הצליחה להנחית את המטוס?" -"אם תרצי משהו מספיק חזק, תוכלי גם להשיג אותו", ענית לי, מוודאת שגם הפנמתי את המסר. אלה היו השיעורים הראשונים שלי בפמיניזם, באמונה בעצמי ובכח הרצון. עקרונות שכל-כך היטבת לבטא בכל יום בחייך. לפני כמה שבועות שוחחנו והעלינו זכרונות ביחד. הזכרתי לך את השנים ההן ואת חייכת ושאלת אם אני זוכרת את הסיפור ההוא שאהבתי, על הדיילת האמיצה. כנראה שהייתה זו נקודת ציון מיוחדת בחיי שתינו. סבתא, תודה שהארת את דרכי כלפיד, בסיפורייך ובאישיותך המיוחדת. על שלימדת אותי פמיניזם, אמונה בעצמי ובכח הרצון. מתנה גדולה היא ההשראה שנתת לי. נוחי בשלום על משכבך. בהזדמנות זו, אני שוב מתנצלת על מיעוט ההשתתפות שלי לאחרונה, שמחה בשמחות שלכן ומשתתפת (בקריאה בלבד, אבל גם זה משהו) בקורות אתכן. ולכל מי שזקוקה לחיבוק, חיזוק, או שניהם, אז הנה גם שלי
אבל אני לא מפסיקה להיות עסוקה בעבודה. ביום שני הלכה לעולמה סבתי, בגיל 97, בשנתה. סבתא שהיה לה חלק גדול בגידול שלי ובעיצוב האישיות שלי, אישה משכמה ומעלה. אני מצרפת כאן דברים שכתבתי לזכרה: סבתא, קשה לעכל את מותך, גם אם בהחלט הגיע בשיבה טובה ובדרך בה רצית. קשה לעכל, כי היית עבורי דמות נצחית, בת אלמוות כמעט. הראש יודע, אבל הלב מתקשה לקבל. אני מרגישה צורך לומר לך, סבתא, שהיה לך חלק נכבד בעיצוב האישיות שלי, מגיל צעיר. אני זוכרת היטב את שנות גן-הילדים, בהן ליווית אותי כמעט מדי ערב, כדי להשכיב אותי לישון. אני אהבתי סיפורים ואת ידעת לספר אותם היטב. בעודנו פוסעות מהחדר שלך ושל סבא אל גן הילדים, סיפרת בסבלנות ובפירוט רב את הסיפור, סיפרת אותו בלהט וברגש, כאילו חיית אותו את בעצמך. הסיפור חזר על עצמו כמעט מדי ערב, כי כדרכם של ילדים, ביקשתי לשמוע אותו שוב ושוב ואת התרצית. היה זה סיפור על דיילת אמיצה, שכנגד כל הסיכויים, הנחיתה מטוס מלא נוסעים בשלום, לאחר שחלה תקלה במטוס והטייס איבד את הכרתו. "אבל סבתא, היא דיילת", אמרתי, "איך היא הצליחה להנחית את המטוס?" -"אם תרצי משהו מספיק חזק, תוכלי גם להשיג אותו", ענית לי, מוודאת שגם הפנמתי את המסר. אלה היו השיעורים הראשונים שלי בפמיניזם, באמונה בעצמי ובכח הרצון. עקרונות שכל-כך היטבת לבטא בכל יום בחייך. לפני כמה שבועות שוחחנו והעלינו זכרונות ביחד. הזכרתי לך את השנים ההן ואת חייכת ושאלת אם אני זוכרת את הסיפור ההוא שאהבתי, על הדיילת האמיצה. כנראה שהייתה זו נקודת ציון מיוחדת בחיי שתינו. סבתא, תודה שהארת את דרכי כלפיד, בסיפורייך ובאישיותך המיוחדת. על שלימדת אותי פמיניזם, אמונה בעצמי ובכח הרצון. מתנה גדולה היא ההשראה שנתת לי. נוחי בשלום על משכבך. בהזדמנות זו, אני שוב מתנצלת על מיעוט ההשתתפות שלי לאחרונה, שמחה בשמחות שלכן ומשתתפת (בקריאה בלבד, אבל גם זה משהו) בקורות אתכן. ולכל מי שזקוקה לחיבוק, חיזוק, או שניהם, אז הנה גם שלי