שלום עצוב קצת
מה עושה כל אחד כשכואב לו? רובנו מנסים את מזלם באינטרנט, וכך הגעתי לפורום. קשה לתאר במילים את שהלב מרגיש ברגע כזה. הרגשת הלבד לפעמים הכי קשה לי. קראתי את הודעת הפתיחה של הפורום ומשהו בפנים נפתח והשתחרר ממני החוצה. דמעות, חולשה בברכיים ובעיקר תחושה של מועקה שיושבת במרכז החזה. לא האמנתי שיש מישהו בעולם שיכול להבין את מה שעובר עליי, לא כל שכן חווה אותו גם כן. גילוי מטלטל כזה.
אני מיה, בת 33 אימא לילד יפהפה, נשואה.
היא לסבית, אני סטרייטית נשואה ואימא, מבוגרת ממנה בכמה שנים טובות. הכרנו במסגרת כלשהי..התפתחה ביננו חברות מופלאה ונדירה, כזו שלא הייתה לי מעולם, חשדתי שיש מצידה יותר מסתם חברות כלפי, וגם חברים המשותפים שלנו. רמזו רמיזות וזרקו הערות..והמשכנו להיות החברות הכי טובות.
בסוף גם קרה יותר מזה. עדיין קורה. קשה לכתוב, קשה לספר.
לאחרונה אני מרגישה שזה מטפס עליי וזוחל עליי מכל הצדדים. מתקיף אותי. הבטן שלי מרגישה כאילו כלואים בה אלפי פרפרים לידה. אני רוצה לחבק אותה, להסתכל עליה, לנשום איתה ביחד. להחזיק ידיים, לדבר. רק להיות ביחד. לידה.
אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד. אין לי תשובות, רק סימני שאלה. על הכל. על נטייה מינית, על זוגיות, על איך אמרו לי שאני צריכה לחיות את החיים, על מה אני רוצה, על אימהות, על בן הזוג שלי. כלום לא ברור. ולפעמים תחושת החוסר בהירות הזו מתחלפת בעצב גדול, וכעס. על עצמי, על העולם, על החיים.
מה קורה לי?
מה עושה כל אחד כשכואב לו? רובנו מנסים את מזלם באינטרנט, וכך הגעתי לפורום. קשה לתאר במילים את שהלב מרגיש ברגע כזה. הרגשת הלבד לפעמים הכי קשה לי. קראתי את הודעת הפתיחה של הפורום ומשהו בפנים נפתח והשתחרר ממני החוצה. דמעות, חולשה בברכיים ובעיקר תחושה של מועקה שיושבת במרכז החזה. לא האמנתי שיש מישהו בעולם שיכול להבין את מה שעובר עליי, לא כל שכן חווה אותו גם כן. גילוי מטלטל כזה.
אני מיה, בת 33 אימא לילד יפהפה, נשואה.
היא לסבית, אני סטרייטית נשואה ואימא, מבוגרת ממנה בכמה שנים טובות. הכרנו במסגרת כלשהי..התפתחה ביננו חברות מופלאה ונדירה, כזו שלא הייתה לי מעולם, חשדתי שיש מצידה יותר מסתם חברות כלפי, וגם חברים המשותפים שלנו. רמזו רמיזות וזרקו הערות..והמשכנו להיות החברות הכי טובות.
בסוף גם קרה יותר מזה. עדיין קורה. קשה לכתוב, קשה לספר.
לאחרונה אני מרגישה שזה מטפס עליי וזוחל עליי מכל הצדדים. מתקיף אותי. הבטן שלי מרגישה כאילו כלואים בה אלפי פרפרים לידה. אני רוצה לחבק אותה, להסתכל עליה, לנשום איתה ביחד. להחזיק ידיים, לדבר. רק להיות ביחד. לידה.
אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד. אין לי תשובות, רק סימני שאלה. על הכל. על נטייה מינית, על זוגיות, על איך אמרו לי שאני צריכה לחיות את החיים, על מה אני רוצה, על אימהות, על בן הזוג שלי. כלום לא ברור. ולפעמים תחושת החוסר בהירות הזו מתחלפת בעצב גדול, וכעס. על עצמי, על העולם, על החיים.
מה קורה לי?