תשובה חלקית...
לא ממש הבנתי מה אתה שואל, אז אני אנסה לבאר את המשפט שציטטת. ידיד מקורב של אפלטון (שהיה סופיסט ושמו גרטילוס) טען כי לא ניתן לעבור באותו הנהר פעמיים, ובעצם - אף לא פעם אחת. מדוע זה כך? נהר נמצא בזרימה מתמדת, ולכן משתנה בכל רגע ורגע. הנהר הוא מטאפורה לדבר מה מוחשי, שנמצא בעולמנו. תפיסה זו שהכל זורם, ולכן משתנה כל רגע ורגע נקראת תפיסה קרטילית. הדרישה הסוקרטית דרשה את הידיעה, ולשם הידיעה יש צורך בהגדרה, שכן כש"נתפוס" דבר מה בהגדרתו באופן מהותי, נשיג את הידיעה, והידיעה כמובן תקרב אותנו לשאלה הבסיסית בפילוסופיה היוונית והיא - מהם חיים שראוי לחיותם. אולם, כאשר הדרישה הסוקרטית להגדרה נפגשה עם התפיסה הקרטילית שהזכרתי למעלה, התברר לידידנו אפלטון שהגדרה אינה יכולה לחול על דבר מה שהוא מוחש, וזאת מפני שהגדרה היא דבר שמקבע, שתופס, שאינו משתנה. לכן, אין מקום בכלל לידיעה מוחלטת של המוחש, מפני שמה שבתנועה מתמדת, לא ניתן לתפוס כלל, ולכן הגדרות, שהן מקבעות, לא יכולות לחול על עולם מוחש כזה. אי לכך, על מנת לצאת מהמבוך הזה, הניח אפלטון עולם נוסף, עולם שהוא נצחי, בלתי משתנה, קבוע ותמידי - וזה מה שנקרא "עולם האידאות" (ביוונית - eidos). הרעיון העומד מאחורי זה הוא הרצון למצוא ערכים מוחלטים, קבועים ובלתי משתנים, כגון - הצדק המוחלט, הטוב המוחלט, היופי המוחלט - דבר שהוא בעייתי כאשר כל העולם המוחשי, עולם התופעות הוא משתנה ללא הרף. במצב כזה של עולם המשתנה ללא הרף, לא ניתן לדבר על שום דבר מוחלט, ובטח שלא על ערכים מוחלטים. לדברים המוחשיים, אם כן, אין מהות קבועה אלא היא משתנה, אולם קיומם בעולם מותנה בכך שעבור הדברים המוחשיים קיימת האידיאה שלהם. האידיאה היא ישות אובייקטיבית, ואפלטון מפריד בין האידיאה לבין הדבר עצמו, כאשר הקשר ביניהם הוא חד צדדי באופן כזה שבו הדבר נוטל חלק באידיאה. למשל, בדוגמה שהבאת - קיומו של אדם מותנה בקיומה של אידאת אדם. האדם המוחשי, אם כן, הוא בבואה טבועה בחומר של אידיאה, שהיא צורה אך לא חומר. הטבעה שכזו בחומר, כמובן מפחיתה מהאידיאה ולכן העולם המוחשי, עולם התופעות, הוא עולם של בבואות, והוא בעצם נמצא בין היש המוחלט (שהן האידיאות) לבין האין המוחלט. מתמונת העולם הזו של אפלטון, לא קשה להבין מדוע אריסטו (או כל אחד אחר) יכול לראות בה כתורה השבויה בתמונת עולם מיתית - הנחת קיומה של המהות מחוץ לדברים עצמם, בתוך עולם שלעולם לא ניתן להגיע אליו, ולא רק זה, אלא שזהו עולם חיצוני שהוא תכליתי - ובעטיו הדברים הם כמו שהם - עצם נוכחות האידיאות מהווה הסבר לתופעות הנראות כאן (בגלל אידיאת החסידות המעשה הוא מעשה חסידות, למשל). את תורת אריסטו לעניין זה אני לא כ"כ מכיר ולכן לא יכול לומר עליה הרבה. מה שאני כן יכול לומר בעניין אריסטו, זה שהוא התעקש שאת העיון יש להתחיל מהמציאות עצמה - מהתופעות עצמן, אותן תופעות שנחשבות אצל אפלטון כבין היש לאין. אריסטו "מוריד" את הדיון לרמת האדם, ופחות מתעניין למשל ב"טוב המוחלט" אלא במה שהוא טוב עבור האדם. אני מקווה שהבהרתי ולא סיבכתי יותר מדי, בכל מקרה - אם יש שאלות או הבהרות, אני אשמח לעזור ככל שיכולתי והידע המועט שלי יאפשר לי.
מאור.
