שלום, פעם ראשונה שלי כאן
נהייתי מבולבלת מכל ההסברים שאני מחפשת, לנושא אהבה.
אני טוענת שבאהבה אין חוקים, יש מי שמפרשים אהבה מול תשוקה ואחרים טוענים שצריכה להיות תשוקה באהבה, ואני כבר לא מבינה.
פגשתי מישהו, לוקח זמן עד שפוגשים מישהו, בעל מראה מסויים, וחוויה רגשית שונה, שגורמת לנו לרצות להתקרב. ואני שואלת את עצמי, האם יש חוקים לזה? האם כל קשר חייב להסתיים בנישואין, התמסדות, הצהרת כוונות וערבוב מול כל העולם ואשתו, ואולי דווקא דברים שנשמרים בסוד הרחק מהעין רחוק מהלב של כל העולם ואשתו יכולים לשמור על האהבה שהיא מה שהיא לא מוגדרת חסרת צורה ובלי חוקים בכלל.
לא נרדמתי כל הלילה, הלב צועק כן הראש צועק לא, ולא הצלחתי לישון. רק רציתי לשלוח לו הודעה, להגיד לו שזה חזק ממני ואני חייבת לראות אותו שוב, האינטואיציה שלי חזקה אני יודעת שלא יצא מהקשר שלנו כלום באופן ממוסד ואני גם לא רוצה, זה יהרוס את המתח, את הריגוש, את התשוקה, אני רוצה את זה כי אף אחד לא צריך לדעת על זה. זה שלי. אבל אולי אני משלה את עצמי, מוכרת לעצמי פנטזיות לא ממומשות. פוחדת מדחיה, המציאות פשוט יותר מידי חזקה. אני לא נמצאת בפוקוס בכלל. לא עצמתי עין דקה. ונדמה לי שהוא כבר לא שם. ואני מבולבלת. יותר מידי טוב ורע, והכל במנה גדושה. איזה בלבול, זה אמור להיות בהיר ולהיות פשוט.
עשיתי טעות, הולכתי את עצמי שולל, אסור היה לי להרשות לו להוביל לא כאשר הרעיון היה שלי. ועכשיו אני אוכלת את עצמי. ממש אוכלת את עצמי. אני ממש סופרת את הימים מאז שפגשתי אותו, מעולם לא עשיתי את זה לפני כן. נהייתי רגשנית. או שאני באמת מרגישה משהו. אני לא יודעת. אני מבולבלת בעצמי. אני מרגישה שאני ממש מתנהגת בצורה לא הגיונית, שיחררתי אותו לדרכו ושלחתי לו הודעת פרידה, ואני רוצה שהוא יחזור חזרה, כאילו אמרתי דברים שלא באמת התכוונתי אליהם בכלל. כמו לא רציתי שהוא ילך כשהוא רצה ללכת. אבל זה היה כל כך מוקדם שהיה נראה לי נכון להגיד לו ללכת. אני לא יודעת אם אני במבחן. אני יודעת שהוא אוהבת להבין דברים עד הסוף וגם אני כזאת אני ממש מרגישה שמצאתי את הנפש התאומה שלי. או שאני ממש נסחפת אחרי הרגש. לא הייתי ככה, לא הייתי כזאת מה קורה לי?
מצד אחד זה מסעיר מלהיב ומעורר, ואין לי רצון גם להיות עם אף אחד אחר. והוא לא נגיש בכלל. אני מתוסכלת ממש, יש בזה חשיפה ואני לא מצליחה אפילו לשלוח לו את הדברים האלו או לשלוח אליו מכתב.
שיהיה אני ממש מתוסכלת, זה סוג של קונפליקט, להגיד או לא להגיד, כי אם אני אגיד זה יהיה רק בגלל שאני חייבת להגיד ואם לא אגיד מה יקרה אז..? ואם לא אגיד אז לא אמרתי מעולם, איך הוא ידע? אוף! אני ממש חיה על ענן.
נהייתי מבולבלת מכל ההסברים שאני מחפשת, לנושא אהבה.
אני טוענת שבאהבה אין חוקים, יש מי שמפרשים אהבה מול תשוקה ואחרים טוענים שצריכה להיות תשוקה באהבה, ואני כבר לא מבינה.
פגשתי מישהו, לוקח זמן עד שפוגשים מישהו, בעל מראה מסויים, וחוויה רגשית שונה, שגורמת לנו לרצות להתקרב. ואני שואלת את עצמי, האם יש חוקים לזה? האם כל קשר חייב להסתיים בנישואין, התמסדות, הצהרת כוונות וערבוב מול כל העולם ואשתו, ואולי דווקא דברים שנשמרים בסוד הרחק מהעין רחוק מהלב של כל העולם ואשתו יכולים לשמור על האהבה שהיא מה שהיא לא מוגדרת חסרת צורה ובלי חוקים בכלל.
לא נרדמתי כל הלילה, הלב צועק כן הראש צועק לא, ולא הצלחתי לישון. רק רציתי לשלוח לו הודעה, להגיד לו שזה חזק ממני ואני חייבת לראות אותו שוב, האינטואיציה שלי חזקה אני יודעת שלא יצא מהקשר שלנו כלום באופן ממוסד ואני גם לא רוצה, זה יהרוס את המתח, את הריגוש, את התשוקה, אני רוצה את זה כי אף אחד לא צריך לדעת על זה. זה שלי. אבל אולי אני משלה את עצמי, מוכרת לעצמי פנטזיות לא ממומשות. פוחדת מדחיה, המציאות פשוט יותר מידי חזקה. אני לא נמצאת בפוקוס בכלל. לא עצמתי עין דקה. ונדמה לי שהוא כבר לא שם. ואני מבולבלת. יותר מידי טוב ורע, והכל במנה גדושה. איזה בלבול, זה אמור להיות בהיר ולהיות פשוט.
עשיתי טעות, הולכתי את עצמי שולל, אסור היה לי להרשות לו להוביל לא כאשר הרעיון היה שלי. ועכשיו אני אוכלת את עצמי. ממש אוכלת את עצמי. אני ממש סופרת את הימים מאז שפגשתי אותו, מעולם לא עשיתי את זה לפני כן. נהייתי רגשנית. או שאני באמת מרגישה משהו. אני לא יודעת. אני מבולבלת בעצמי. אני מרגישה שאני ממש מתנהגת בצורה לא הגיונית, שיחררתי אותו לדרכו ושלחתי לו הודעת פרידה, ואני רוצה שהוא יחזור חזרה, כאילו אמרתי דברים שלא באמת התכוונתי אליהם בכלל. כמו לא רציתי שהוא ילך כשהוא רצה ללכת. אבל זה היה כל כך מוקדם שהיה נראה לי נכון להגיד לו ללכת. אני לא יודעת אם אני במבחן. אני יודעת שהוא אוהבת להבין דברים עד הסוף וגם אני כזאת אני ממש מרגישה שמצאתי את הנפש התאומה שלי. או שאני ממש נסחפת אחרי הרגש. לא הייתי ככה, לא הייתי כזאת מה קורה לי?
מצד אחד זה מסעיר מלהיב ומעורר, ואין לי רצון גם להיות עם אף אחד אחר. והוא לא נגיש בכלל. אני מתוסכלת ממש, יש בזה חשיפה ואני לא מצליחה אפילו לשלוח לו את הדברים האלו או לשלוח אליו מכתב.
שיהיה אני ממש מתוסכלת, זה סוג של קונפליקט, להגיד או לא להגיד, כי אם אני אגיד זה יהיה רק בגלל שאני חייבת להגיד ואם לא אגיד מה יקרה אז..? ואם לא אגיד אז לא אמרתי מעולם, איך הוא ידע? אוף! אני ממש חיה על ענן.