אווזה פותה
New member
שלום רב לנוכחים
ברצוני להצטרף לפורום זה, אשר מצאתיו חביב עד מאוד. אנוכי אווזה פותה בשנות הארבעים לחייה, אשר כותבת שירה ופרוזה בזמנה הפנוי. כעת אצרף להודעה זו אחד מסיפוריי, אשר אותו אתם מוזמנים לקרוא ואף להעיר הערות סגנוניות. הטיול השנתי של ירחמיאלה הקטנה ירחמיאלה הקטנה ישבה במושב הראשון באוטובוס, ממש מאחרי הנהג, ובכתה בכי תמרורים. רגליה השעירות בצבצו מתוך שמלת התחרה הוורודה הכעורה שלה ורקעו בייאוש על רצפת האוטובוס המזוהמת. בכפות ידיה השמנות והמיוזעות ניסתה לאטום את אוזניה הבולטות, ששערות שחורות מילאו אותן, אך ללא הועיל. היא עדיין שמעה את קולותיהם הלעגניים של הילדים מאחוריה. גופה היטלטל בבכי. "ירחמיאלה המכוערת, כל יום היא מאחרת, אפילו הכינים שלה רוצים ילדה אחרת," צעקו הילדים. אכן, הם היו מושפעים לרעה מן הקמפיין נגד אלימות של ערוץ הילדים, מה עצוב. הילדים המשיכו וצווחו: "תזרקי! תזרקי! רוצי! רוצו!" ירחמיאלה הנידה את ראשה בעצב, מכיוון שזכרה שרגליה משותקות לחלוטין מלבד העווית שגורמת לה לרקוע ללא הפסקה. לבסוף, התעוררה מורתם של הילדים, מלפפונית צ'ייקובסקי-גורן, משנתה באחד המושבים, וקמה לעבר ירחמיאלה. "מה לך, ילדתי הכעורה?" שאלה המורה החיננית בשמץ של דאגה, אך ירחמיאלה לא ענתה. אשת החינוך ניסתה שנית: "ירחמיאלה, מה את רוצה?" "את נשמתך!" צווחה ירחמיאלה בטירוף ובנשיכה אכזרית אחת עקרה את ראש מורתה. -סוף-
ברצוני להצטרף לפורום זה, אשר מצאתיו חביב עד מאוד. אנוכי אווזה פותה בשנות הארבעים לחייה, אשר כותבת שירה ופרוזה בזמנה הפנוי. כעת אצרף להודעה זו אחד מסיפוריי, אשר אותו אתם מוזמנים לקרוא ואף להעיר הערות סגנוניות. הטיול השנתי של ירחמיאלה הקטנה ירחמיאלה הקטנה ישבה במושב הראשון באוטובוס, ממש מאחרי הנהג, ובכתה בכי תמרורים. רגליה השעירות בצבצו מתוך שמלת התחרה הוורודה הכעורה שלה ורקעו בייאוש על רצפת האוטובוס המזוהמת. בכפות ידיה השמנות והמיוזעות ניסתה לאטום את אוזניה הבולטות, ששערות שחורות מילאו אותן, אך ללא הועיל. היא עדיין שמעה את קולותיהם הלעגניים של הילדים מאחוריה. גופה היטלטל בבכי. "ירחמיאלה המכוערת, כל יום היא מאחרת, אפילו הכינים שלה רוצים ילדה אחרת," צעקו הילדים. אכן, הם היו מושפעים לרעה מן הקמפיין נגד אלימות של ערוץ הילדים, מה עצוב. הילדים המשיכו וצווחו: "תזרקי! תזרקי! רוצי! רוצו!" ירחמיאלה הנידה את ראשה בעצב, מכיוון שזכרה שרגליה משותקות לחלוטין מלבד העווית שגורמת לה לרקוע ללא הפסקה. לבסוף, התעוררה מורתם של הילדים, מלפפונית צ'ייקובסקי-גורן, משנתה באחד המושבים, וקמה לעבר ירחמיאלה. "מה לך, ילדתי הכעורה?" שאלה המורה החיננית בשמץ של דאגה, אך ירחמיאלה לא ענתה. אשת החינוך ניסתה שנית: "ירחמיאלה, מה את רוצה?" "את נשמתך!" צווחה ירחמיאלה בטירוף ובנשיכה אכזרית אחת עקרה את ראש מורתה. -סוף-
