לא יודעת לגבי ימימה עצמה
אבל לגבי לימודי ימימה אני יכולה אולי לזרות קצת אור.. הלימוד מתמקד בחוויה האישית את המציאות. הרעיון הוא שהקשיים שאנחנו נתקלים בהם מול עצמנו ומול אחרים נובעים מהבנה שגוייה (או חוסר הבנה במילותיה של ימימה) את המציאות ואת מקומנו בעולם. חוסר ההבנה נובע מפרשנות שפירשנו בגיל צעיר מאד למקרים שקרו מסביב. כך שאם נחרט בתפיסתנו שאמא לא התייחסה אלינו כשרצינו יחס, ייתכן שפירשנו את זה כ- אנחנו לא חשובים או לא רצויים- דרך עיניים של ילד קטן. וכמובן שככל שהסביבה הייתה פחות תומכת ואוהדת יש לנו יותר תפיסות לא נכונות לגבי עצמנו. ימימה מלמדת שהערך שלנו הוא מוחלט מלידה, ואין שום דבר שיכול להוריד אותו. לא מעשים של אחרים כלפינו, וגם לא מעשים שלנו. בהנתן שהערך מוחלט, ובהנתן שאנחנו לומדים להבין ולהפנים את זה, הרי שהדברים שראינו עד כה כמאיימים על ערכנו הופכים להיות מאיימים פחות ואנו יכולים להתבונן בהם ולראות מה קורה שם. למה בסיטואציות מסויימות אנחנו מגיבים בצורה כועסת או לא נעימה. מה התפיסה השקרית שמסתתרת שם. הלימוד בנוי על שלושה שלבים שקורים שוב ושוב ועוזרים לקלף את הבצל הזה של תפיסה שגויה, אשליות, ציפיות, הפרזה וחסר השלבים הם צפייה, הפרדה וקבלה. הצפיה מתאפשרת בעזרת מה שתיארתי קודם - ההבנה(גם אם רק שכלית בתחילה) שהערך שלנו קיים והאירועים אינם יכולים להשפיע עליו. ההפרדה היא היכולת להבין את החלק של העומס (שלל התפיסות השגויות שעדיין קיימות אצלנו, העובדה שאנחנו מאמינים שאנחנו מיותרים\לא אהובים\אשמים\לא מספיק טובים וכו) בחוויה שלנו את מה שקרה ואת ההשפעה שלו על התפיסה שלנו את האירועים. הקבלה היא היכולת לקבל את עצמנו ברגע הנוכחי, גם עם העומס. ובעצם להסכים לכך שכרגע - בהנתן כל הנתונים - זו היכולת שלנו. לקבל בלי לשפוט את עצמנו לחובה. לתת לעצמנו את המקום לעשות את הדברים כמו שהם מתאפשרים לנו מתוך הבנה ואהבה כלפי עצמנו, ובכך העומס וההשפעה שלו הולכים ופוחתים. העומס הופך להיות פחות משמעותי וכבר לא מתרכזים בו כאילו הוא הדבר האמיתי אלא נוכחים לראות, עם ההתקדמות שהוא באמת שקרי. ימימה שמה דגש על הכרת הטוב. על ההתמקדות בכך ש95 אחוז טוב... כי כשמתמקדים ב5 אחוז המיותר (כל מה שלא קשור לטוב) בעצם מעצימים את המשמעות שלו (קצת כמו מי שפתאום חושב שפרט מסויים בפנים שלו לא יפה, ומאותו רגע כל פעם שהוא מסתכל במראה הוא רואה רק את הפרט הזה... ומאבד את התמונה הפרופורציונית). לכן הרבה פעמים קוראים ללימוד של ימימה תורת המידות. משום שהוא עוזר להחזיר את הדברים למידתם, דברים שהיום עשויים להמצא בהפרזה או חסר. דבר נוסף אחד - בלימוד הרבה פעמים נעזרים בתפיסה של ילד קטן לגבי החלק שקשור לעומס. כי העומס נוצר מהבנה של ילד קטן (או ילדה קטנה) והוא נובע מפחדים וחששות. הדרך לפתור אותו נעשית ברורה יותר אם מתייחסים לטוב שלנו כמבוגר שהוא ההורה הנפשי של העומס (הילד הקטן). יצא לי להגיע לסיטואציות שהציקו והכאיבו לי ולחשוב פתאום מה הייתי אומרת אילו הייתה לי ילדה קטנה בת 3 שהייתה נתקלת בהן, והתפיסה הזו מאד תורמת להבנה של סוג הקבלה והאהבה שחסרים בדיוק במקום הזה... זה כאילו העומס נוצר מתוך מחסור באהבה ויתמוסס מתוך למידה לתת אהבה בדיוק במקומות האלה. מקווה שדייקתי בהסבר, אני יכולה לומר לך מנסיון שזה הלימוד שהכי עזר לי בחיי עד כה. למדתי שנתיים ונאלצתי להפסיק עקב מעבר לחו"ל אבל ההבנות שקיבלתי ממשיכות איתי עד היום. זה כמו ללמוד איך להיות הפסיכולוג הכי טוב לעצמך. כל עוד זוכרים את החומר - הדברים הופכים יותר ויותר ברורים ופשוטים וגלויים.
