שלום, רוצה לחלוק איתכם את תחושותיי...ומקווה לעזרה
אז ככה, אני כותבת הודעה זו, בעקבות תחושת מועקה נוראית שאיתה אני מסתובבת בימים האחרונים. אני בחורה בת 36, נוטה ל-37 (עוד 3 חודשים בדיוק ימלאו לי 37), וחשה כי "משבר גיל 40" מתחיל לתת בי את אותותיו.
זה פשוט בלתי נתפש בעיניי שעוד 3 שנים בסך הכל ימלאו לי 40, גיל שתמיד נראה לי מבוגר, ופתאום זה טופח על פניי וקצת מפחיד אותי. אם אתאר זאת בצורה ציורית, זה כאילו גיל 40 ממתין לי בסבלנות, אי שם בפינה לא הרחק, ולוחש לי "נעים מאוד, בקרוב ניפגש".
מעבר למחשבה המטרידה שבגילאי ה-40 , המראה הצעיר של גילאי ה-30 מתחלף אט-אט במראה מבוגר יותר, ואחווה תהליכים משמעותיים של הפסקת מחזור וירידת/הפסקת פוריות, אני מוצאת עצמי מהרהרת על תקופת חיי עד עתה, ומגלה שהכל חלף כל כך מהר. זה כאילו רק אתמול הייתי נערה בת 17, והנה חלפו כהרף עין 20 שנה מאז. המסקנה שלי היא שהזמן הוא ערמומי לא קטן, מזדחל כביכול בעצלתיים, בלי שאנו נרגיש את זה ביום-יום, ובלי שתהיה לנו שליטה על זה, ולפתע אנו מוצאים עצמנו בגיל שעד לא מזמן נראה לנו "ענקי" ו"רחוק".
וכשאני נזכרת בתקופות עבר מהחיים שלי, כמו לצורך העניין, חטיבת ביניים וגיל ההתבגרות, תיכון, או ההורים שלי בשנות ה-40 לחייהם, הכל הופך למין "עיסה" כזו, ונראה כלא יותר מאפיזודה חולפת. וכאן אני נעצרת וחושבת: מה שווים חיינו הכל אם בסופו של דבר כולנו נזדקן, נמות ונישכח? מדוע כל המרוץ המטורף הזה של החיים, אם בסוף, במבט לאחור, 80-85 השנים של חיי אדם הן כאפיזודה חולפת ותו לא? מדוע להתאמץ ולשאוף להישגים אם בסוף אזדקן, אתקמט, ואתפורר בקבר?
נכון, אולי אני עדיין צעירה יחסית, אבל הזמן החולף, עם כל התזוזות והשינויים הנלווים אליו, מלחיץ אותי נורא, ואני חרדה מהעתיד לקרות: ההזדקנות שלי וההזדקנות של הוריי (שכבר לא רחוקים מגיל 70), עם כל המתלווה לכך (בפרט שראיתי איך הסבים והסבתות שלי דעכו לפני מותם).
זכור לי שגם בילדותי הטרידו אותי מחשבות בלתי נעימות אלו, אבל אז, בניגוד להיום, מנגנון ההדחקה וההכחשה עבד איכשהו. כיום האשליה הזו כבר לא עובדת אצלי.
אומרים שמכיוון שחיינו קצובים, צריך לנצל את החיים עד תומם, ואני לצערי מרגישה שהיו לי כמה הזדמנויות קריטיות בחיי שהחמצתי, ושבזבזתי הרבה ימים לריק מתוך מכסת 30,000 הימים המוקצבת לי, אך גם אם הייתי מנצלת, האם זה באמת משנה משהו? האם עוד 50, 100, 200 שנה, זה ישנה משהו או למישהו , העובדה שחייתה בזמנו מישהי שהפיקה את המיטב מהחיים וניצלה אותם עד תומם? המחשבה שכולם מתים ונשכחים (ולפני כן כמובן מזדקנים ומתקמטים) גורמת לי לחשוב שהחיים הם בלוף אחד גדול חסר משמעות כי גורלנו הסופי נחרץ מראש - לאכלס בתי קברות. זה מדכא אותי ומוציא לי חשק להמשיך הלאה.
אולי תוכלו לעזור לי להתגבר על המחשבות הטורדניות האלו? אולי נקודת מבט חדשה?
אני אודה לכם מאוד
אז ככה, אני כותבת הודעה זו, בעקבות תחושת מועקה נוראית שאיתה אני מסתובבת בימים האחרונים. אני בחורה בת 36, נוטה ל-37 (עוד 3 חודשים בדיוק ימלאו לי 37), וחשה כי "משבר גיל 40" מתחיל לתת בי את אותותיו.
זה פשוט בלתי נתפש בעיניי שעוד 3 שנים בסך הכל ימלאו לי 40, גיל שתמיד נראה לי מבוגר, ופתאום זה טופח על פניי וקצת מפחיד אותי. אם אתאר זאת בצורה ציורית, זה כאילו גיל 40 ממתין לי בסבלנות, אי שם בפינה לא הרחק, ולוחש לי "נעים מאוד, בקרוב ניפגש".
מעבר למחשבה המטרידה שבגילאי ה-40 , המראה הצעיר של גילאי ה-30 מתחלף אט-אט במראה מבוגר יותר, ואחווה תהליכים משמעותיים של הפסקת מחזור וירידת/הפסקת פוריות, אני מוצאת עצמי מהרהרת על תקופת חיי עד עתה, ומגלה שהכל חלף כל כך מהר. זה כאילו רק אתמול הייתי נערה בת 17, והנה חלפו כהרף עין 20 שנה מאז. המסקנה שלי היא שהזמן הוא ערמומי לא קטן, מזדחל כביכול בעצלתיים, בלי שאנו נרגיש את זה ביום-יום, ובלי שתהיה לנו שליטה על זה, ולפתע אנו מוצאים עצמנו בגיל שעד לא מזמן נראה לנו "ענקי" ו"רחוק".
וכשאני נזכרת בתקופות עבר מהחיים שלי, כמו לצורך העניין, חטיבת ביניים וגיל ההתבגרות, תיכון, או ההורים שלי בשנות ה-40 לחייהם, הכל הופך למין "עיסה" כזו, ונראה כלא יותר מאפיזודה חולפת. וכאן אני נעצרת וחושבת: מה שווים חיינו הכל אם בסופו של דבר כולנו נזדקן, נמות ונישכח? מדוע כל המרוץ המטורף הזה של החיים, אם בסוף, במבט לאחור, 80-85 השנים של חיי אדם הן כאפיזודה חולפת ותו לא? מדוע להתאמץ ולשאוף להישגים אם בסוף אזדקן, אתקמט, ואתפורר בקבר?
נכון, אולי אני עדיין צעירה יחסית, אבל הזמן החולף, עם כל התזוזות והשינויים הנלווים אליו, מלחיץ אותי נורא, ואני חרדה מהעתיד לקרות: ההזדקנות שלי וההזדקנות של הוריי (שכבר לא רחוקים מגיל 70), עם כל המתלווה לכך (בפרט שראיתי איך הסבים והסבתות שלי דעכו לפני מותם).
זכור לי שגם בילדותי הטרידו אותי מחשבות בלתי נעימות אלו, אבל אז, בניגוד להיום, מנגנון ההדחקה וההכחשה עבד איכשהו. כיום האשליה הזו כבר לא עובדת אצלי.
אומרים שמכיוון שחיינו קצובים, צריך לנצל את החיים עד תומם, ואני לצערי מרגישה שהיו לי כמה הזדמנויות קריטיות בחיי שהחמצתי, ושבזבזתי הרבה ימים לריק מתוך מכסת 30,000 הימים המוקצבת לי, אך גם אם הייתי מנצלת, האם זה באמת משנה משהו? האם עוד 50, 100, 200 שנה, זה ישנה משהו או למישהו , העובדה שחייתה בזמנו מישהי שהפיקה את המיטב מהחיים וניצלה אותם עד תומם? המחשבה שכולם מתים ונשכחים (ולפני כן כמובן מזדקנים ומתקמטים) גורמת לי לחשוב שהחיים הם בלוף אחד גדול חסר משמעות כי גורלנו הסופי נחרץ מראש - לאכלס בתי קברות. זה מדכא אותי ומוציא לי חשק להמשיך הלאה.
אולי תוכלו לעזור לי להתגבר על המחשבות הטורדניות האלו? אולי נקודת מבט חדשה?
אני אודה לכם מאוד
