שלום רציתי לדעת אם אתם מקבלים

[גיא בר און מקורי]

שלום רציתי לדעת אם אתם מקבלים

בקורס הראשוני של מד"א מפגשים עם פסיכולוגיים או שמדברים איתכם על המראות הקשים שאתם הולכים לראות ודבר שני האם אתם כבר פיתחתם לכם מן מחיצה שמפרידה לכם שלאחר משמרת אתם שוכחים מהכל או שזה בא לכם בלילות ומפריע לכם בחיי היום יום התקינים? תודה לכל העונים גיא

 

[אהוד1קוממיות]

תשובות...

יש את צוות הפסיכולוגים של מד"א, שכל מתנדב/עובד יכול לפנות אליהם בכל שעה וכל יום!!! כמו כן, לגבי ה"מחיצה", זה עניין טריוויאלי כל אחד לעצמו!

 

[orend123]

פסיכולוג מד"א? פעם ראשונה שאני שומע

 

[יוסי הגדול]

בכתבה בערוץ 1 על הסרט שלך זה נאמר

על ידי מנהל האיזור שלך... אבל, לא פגשתי אף פעם אחד כזה

 

[orend123]

באותו מקרה

הגיעה איזשהי חבורה של סטודנטים לפסיכולוגיה והציעו להעביר סדנה של כמה מפגשים לצוותים שהיו באירוע בהתנדבות זה כל מערך הפסיכולוגים של מד"א.

 

[טומי*]

אין למ.ד.א. פסיכולוג!

במלחמת המפרץ הראשונה הביאו פסיכולוג בהתנדבות שידבר עם העובדים/ות

 

[אהוד1קוממיות]

יש!

במהלך התער"ן שלי, היה פיגוע באוניברסיטה העברית, וכינסו את כל המתנדבים מי-ם והביאו לנו טלוויזיה שנראה... ומכיוון שגם לי וגם לעוד כמה היו קרובים ששהו באוניברסיטה הביאו את הפסיכולוג בנסיעה דחופה ממד"א מרכז עד לנעורים... כמו כן, לאחר כל פיגוע מופיע באזור הנפגע מס' הטל' של הפסיכולוג... ואם יש לך בעייה או משו, תמיד אתה יכול ללכת לאחראי מתנדבים או למנהל אזור לבקש תמס' והם מסדרים לך... אף פעם לא השתמשתי בזה, אבל אני מכיר לפחות שתיים שכן, ומאזורים שונים!!!

 

[יצחק מור]

מקרים קשים במד"א

שלום לך, בקורס הבסיסי לא נפגשים עם פסיכולוגים. זה נשמע רעיון טוב אך זה לא קיים במציאות. (לפחות לא בקורסי חובשים בכירים ומטה) לגבי התייחסות לאירועים קשים והשפעה על חיי היום-יום: איני מתיימר להיות מומחה בעניין אך אוכל להשיב לך על פי הרגשתי והתרשמותי במשך כמה שנות התנדבות: אני חושב שרובנו מפתחים איזושהי אדישות וחושמים את עצמנו מלהיות מושפעים ריגשית במקרים קשים. האדישות הזו היא הכרית כי אם ניקח כל מקרה ללב ונחשוב עליו כל הזמן לא נוכל לתפקד בטיפול בנפגעים והדבר יפריע לנו לחיים התקינים. לפעמים האדישות הזו כ"כ חזקה שהיא ממשיכה איתנו הלאה. אסביר את עצמי - הייתי שותף בטיפול בתאונת דרכים שבה נהרג חבר טוב שלי ונפצעו עוד כמה חברים. בזמן הטיפול הייתי מנותק רגשית וטיפלתי ללא רגש - כי כך הרגלתי את עצמי ממקרים קודמים על-מנת שאוכל לתפקד ביעילות. לאחר המקרה גיליתי שאני אמנם הושפעתי מהמאורע הקשה אך פחות משאר חברי ונדמה לי שזה בגלל אותה אדישות שהייתי חייב לנקוט בה כדי לטפל. מקווה שהבנת למה התכוונתי. לגבי "בא לכם בלילות ומפריע לכם בחיי היום יום התקינים" - לי זה לא קרה כמעט אף פעם, אבל אטלי יש כאלה שזה כן מפריע להם. כעיקרון יש במד"א פסיכולוגים שתפקידם להתעסק במניעת השפעות שליליות על נפשם של העובדים (והמתנדבים??). אישית אין לי מושג אם הם מתפקדים ואיך מגיעים אלהם. זה לכשעצמו מעיד שהם כנראה לא כ"כ רלוונטיים... שנשמע רק בשורות טובות...

 

[יצחק מור]

תיקונים:

חושמים = חוסמים הכרית = הכרחית אטלי = אולי עמכם הסליחה....

 

[גיא בר און מקורי]

תודה על התשובות הבהרתם לי הרבה

דברים מקווה שבעוד כמה חודשיים ההפוך למתנדב מן המניין וכמו שאמרתם שנשמע רק טוב תודה!!

 

[עמשצ שבור]

לי אישית אין מחיצה ולאף אחד שאני

מכיר...זה שונה זה מצב שבו זה לא מפריע לך ואתה מודע לזה וזוכר את זה וחושב על זה...המראות הקשים האלה מעוררים אצלי תחושות שונות...זה לא האדישות שכולם מדברים עליה