תודה
על מתן רשימת הסימפטומים. אני אישית לא בעד הפניה מהירה למטפלים. בתהליך האימון יש תקופה של תזוזה איטית מאוד, ואף התקעות. ההפניה המהירה מדי לטיפול עלולה לאשש את השערותיהם של הרבה מהמתאמנים שהם לא בטווח הנורמה, שהם לא יכולים, ושהם כנראה גם לא יוכלו. בד"כ עם מעט סבלנות, יש התרוממות ואף פריצת דרך, דווקא לאחר תקופה של התבשלות פנימית. מתאמנים מכנים תקופה זו כתקופת נומך, חוסר אנרגיה, רגלים קרות ועוד. יחד עם זאת, במידה והמאמנ/ת גיוונו בטכניקות האימון, הקטינו את גודל היעדים והמשימות, גיוונו בסוגי המשימות, וההתקעות נמשכת מספר חודשים, כדאי לבדוק השערה בדבר דיכאון, קודם עם המתאמנ/ת, ורק לאחר הד חיובי ממנו, להמליץ על הפניה לאיבחון קליני. אינני חושבת שמאמן הוא בהכרח בעל יכולת איבחון טובה יותר משל רבים בסביבה הקרובה למתאמנ/ת , ואיני חושבת שאחריות כזאת חלה על מאמנ/ת. יחד עם זאת, כמו כל אדם בסביבה הקרובה, במידה ועולה חשש, כדאי לבדוק אותו. צריך להיזהר משתי טעויות- חוסר הפניה גם כשכבר ברור שמדובר במצוקה קלינית, ומצד שני מהפניה מהירה מדי שעלולה לחבל בחוזה שלנו עם המתאמנ/ת. חוזה שבו האדם מאוד מאוד נחשף,ואנו אמורים לאפשר לו מרחב בטוח לעשות זאת. ולפעמים כשאנשים משילים את השיריון שאיתו הם מסתובבים, הם נראים במצוקה, וקל להיתפס לצורך להפנות לטיפול. תודה על ההקשבה,
