שבת של שלום לכולנו וסיפור לשבת עם מסר חשוב (לדעתי)
הם היו חברים טובים, פעם. פעם... הוא ניסה להיזכר מתי.
מים רבים עברו מאז בנהר השכונתי, זה בטוח.
הוא נזכר כשהם הכירו, ביום הראשון בפנימייה. היה לו חיוך משגע,
והוא עזר לו לסחוב את הדברים. "אתה לא נוגע במזוודות, אתה שומע?"
אמר לו בחיוך. הוא היה קטנצ'יק, וחברו היה כזה גברתן. הם דברו בלילה,
בחצר, על המטרות שלהם בחיים.
ולראשונה מצא אדם שבאמת הבין אותו, והתמלא בתחושה של אושר.
היו אלה ימים יפים... אבל מים רבים עברו מאז, והמון דברים מלוכלכים ביחד
איתם, מרביתם ??אשמתו.
עכשיו הם כבר לא נקראים חברים. הם אפילו נקראים... יריבים.
הוא לא רצה להתוודות -
אבל הוא התגעגע, אוהו התגעגע.
פעם נסע עד לדרום, ועמד מול דלת ביתו במטרה לבקש סליחה. הוא בא לנקוש
ונעצר. בא לנקוש ונעצר.
אנשים עושים כל-כך הרבה טעויות בחייהם, והדבר המינימאלי שנדרש מהם הוא
להתנצל. הוא מעולם לא ידע שזה כל-כך קשה, זה הכריח אותו להתוודע לכישלון
שלו, ולהודות כמה הוא היה מושחת.
לבסוף הסתובב וחזר בחזרה לעירו בנסיעה דוממת, כשהוא נוהג מאחורי מכונית
שהזכירה לו: "חבר, אתה חסר".
הוא תהה עד מתי ימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה, ולמה, לכל הרוחות, הוא עדיין משתתף בו.
יום אחד החליט שדיי, זהו, הגיע הזמן להפסיק. ולראשונה בחייו באמת נקש
בדלת. אישה צעירה פתחה לו את הדלת ושאלה לשמו. הוא אמר לה.
"בעלי השאיר לך פתק", אמרה. הוא פתח אותו:
"חבר יקר, דע לך כי למרות הריב בנינו - מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך,
אבל רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך...
הייתי אידיוט וכשבאת פעם קודמת, ראיתי אותך מבעד לחלון,
התפללתי שתדפוק ולא דפקת. כשהסתובבת- רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגל.
הייתי קפוא. ואתה הלכת לך, משאיר חלל בלבי.
אם אתה קורא מכתב זה- סימן הוא שהגעת שוב, רציתי רק שתדע כי סלחתי."
"מתי בעלך חוזר?", הוא שאל אותה, "יש לי זמן לחכות".
"בעלי?", היא גיחכה גיחוך מריר כזה, בלתי ברור. "בעלי נפטר. הפתק היה בצוואתו".
