שלום שלום!
אמממ...אני איתי, אני עודמעט בן 15 (עוד כמה חודשים), ו..רציתי לספר לכם את הסיפור שלי, בתקווה שיגרום לכמה אנשים לחייך-ואולי לתת לכם מושגים חדשים על "מקובלות". בכיתה ד' עברתי לבית ספר חדש. האנשים ניסו להיות נחמדים בהתחלה, אבל הייתי אומלל, כי מה לעשות-לא התאמתי לתבנית שניסו ליצור לי. תוך כמה שנים כבר לא סבלתי את המקום הזה-אנשים היו מגעילים אלי במכוון, בלי שעשיתי להם כלום, והייתי מאוד רגיש ובכיתי יותר מדי פעמים בנוכחות אנשים, עד שכבר לא לקחו אותי ברצינות ורק לחברים שלי היה חשוב לשמוע מה היה לי להגיד. ובכיתה ח', אחרי 3 שנים אומללות למדי (בבית הספר שלי לשעבר למדו מא' עד ח'), סוף סוף הכרתי אנשים נחמדים, גם אם לא הייתי מקובל ועדיין היה מי שחיפש לפגוע. עדיין היה לי קשה, ועדיין היו אנשים שלא סבלתי-אבל בפעם הראשונה היה לי למה לקום בבוקר, וידעתי שבסופו של דבר אני אעבור בית ספר, וששנה הבאה אני עובר לתיכון. ונגמרה המסיבת סיום, ונגמר החופש. ועכשיו אני בתיכון, סוף סוף בקבוצה של אנשים שאני אוהב, אנשים שלא שמים זין ועושים מה שבא להם ולא מתאימים את עצמם למסגרות המטומטמות שמכתיבים להם-וכן, האערסים קוראים להם "פריקים". ואני לא מקובל. אני מקובל מבחינתי. אני כבר לא שם זין, ולא אכפת לי מלהיות נורמלי או לנסות להתאים את עצמי לאנשים. כי האנשים האלו קיבלו אותי כמו שאני, בלי שהייתי צריך להפוך למשהו שאני לא. אנשים השתנו. ואני נשארתי בלי שום רגשות טינה על אנשים שפעם הייתי ביחסים רעים איתם, כי היום אנחנו כבר לא דבוקים אחד בתחת של השני. מצאתי לעצמי סביבה. ואתם יודעים מה? מבחינתי, שאנשים יקראו לי "פריק" (זה די משעשע כשחושבים על זה, שאני "פריק" רק בגלל שאני עם אנשים שונים), ושאני לא אהיה מקובל. אני לא רוצה להיות מקובל, כי אם אני אתאים את עצמי לאנשים האלו, אני אהפוך להיות עוד העתק שלהם. אני לא רוצה לפגוע באנשים, אני לא רוצה לעשות דברים שאני לא אוהב, אני רוצה להיות אני. ועכשיו אני עם כיתה מעולה, ואיכשהוא-נראה לי שהכל נועד ללמד אותי כמה שפופולאריות זה דבר שטחי וכמה שאני לא רוצה להיות מקובל. אני רוצה להיות אני, ומי שיש לו בעיה עם מי שאני או עם מי אני מסתובב יכול ללכת קיבינימט.
אמממ...אני איתי, אני עודמעט בן 15 (עוד כמה חודשים), ו..רציתי לספר לכם את הסיפור שלי, בתקווה שיגרום לכמה אנשים לחייך-ואולי לתת לכם מושגים חדשים על "מקובלות". בכיתה ד' עברתי לבית ספר חדש. האנשים ניסו להיות נחמדים בהתחלה, אבל הייתי אומלל, כי מה לעשות-לא התאמתי לתבנית שניסו ליצור לי. תוך כמה שנים כבר לא סבלתי את המקום הזה-אנשים היו מגעילים אלי במכוון, בלי שעשיתי להם כלום, והייתי מאוד רגיש ובכיתי יותר מדי פעמים בנוכחות אנשים, עד שכבר לא לקחו אותי ברצינות ורק לחברים שלי היה חשוב לשמוע מה היה לי להגיד. ובכיתה ח', אחרי 3 שנים אומללות למדי (בבית הספר שלי לשעבר למדו מא' עד ח'), סוף סוף הכרתי אנשים נחמדים, גם אם לא הייתי מקובל ועדיין היה מי שחיפש לפגוע. עדיין היה לי קשה, ועדיין היו אנשים שלא סבלתי-אבל בפעם הראשונה היה לי למה לקום בבוקר, וידעתי שבסופו של דבר אני אעבור בית ספר, וששנה הבאה אני עובר לתיכון. ונגמרה המסיבת סיום, ונגמר החופש. ועכשיו אני בתיכון, סוף סוף בקבוצה של אנשים שאני אוהב, אנשים שלא שמים זין ועושים מה שבא להם ולא מתאימים את עצמם למסגרות המטומטמות שמכתיבים להם-וכן, האערסים קוראים להם "פריקים". ואני לא מקובל. אני מקובל מבחינתי. אני כבר לא שם זין, ולא אכפת לי מלהיות נורמלי או לנסות להתאים את עצמי לאנשים. כי האנשים האלו קיבלו אותי כמו שאני, בלי שהייתי צריך להפוך למשהו שאני לא. אנשים השתנו. ואני נשארתי בלי שום רגשות טינה על אנשים שפעם הייתי ביחסים רעים איתם, כי היום אנחנו כבר לא דבוקים אחד בתחת של השני. מצאתי לעצמי סביבה. ואתם יודעים מה? מבחינתי, שאנשים יקראו לי "פריק" (זה די משעשע כשחושבים על זה, שאני "פריק" רק בגלל שאני עם אנשים שונים), ושאני לא אהיה מקובל. אני לא רוצה להיות מקובל, כי אם אני אתאים את עצמי לאנשים האלו, אני אהפוך להיות עוד העתק שלהם. אני לא רוצה לפגוע באנשים, אני לא רוצה לעשות דברים שאני לא אוהב, אני רוצה להיות אני. ועכשיו אני עם כיתה מעולה, ואיכשהוא-נראה לי שהכל נועד ללמד אותי כמה שפופולאריות זה דבר שטחי וכמה שאני לא רוצה להיות מקובל. אני רוצה להיות אני, ומי שיש לו בעיה עם מי שאני או עם מי אני מסתובב יכול ללכת קיבינימט.
