שלום שמו של הקטע : להכיר אותי
מכירים את היום הזה שאתם מבינים כמה אתם לא מכירים את עצמכם? זהו אז היום זה היום הזה שלי. אני לא יודעת בידיוק למה אני בוכה אולי מאכזבה אולי בעצם שפטעום אני לא סתם מרגישה עבודה אני באמת לא מכירה אותי אני לא אני זה כל כך כואב כמו שהרבה דברים בחיים שלי לא כאבו לי וכמו שהרבה מאוד לא הותחו בי כך... ההיתי אצל הפסיכולוגית שלי ומדיבור על זוגיות על ההימנאות שלי ממנה ובכל זאת החיפוס המתמיד אחריה נושא שגלגל כל כך הרבה נושאים וואו אני לא חושבת שאי פעם היתה לי פגישה כל כך מלאה (גם בנושאים רבים) ופטעום כמה שזה עצוב כי אני באמת ילדה מאוד כנה אני כבר כמעט 14 שנה אצל פסיכולוגים ובאמת מנסה להיות להראות תמיד ובמיוחד להם את מי שאני מה שאני חושבת , זו היתה הפגישה הכי כנה שהיתה לי הכי אינטימית הכי פולשת . ואני לא יודעת אם הכי פוגעת כי לא נפגעתי רק פתחתי צפע שכבור עמוק עמוק אם ההיתי יכולה באמת להסביר את ההרגשה ההיתי אבל אני לא מצליחה באמת פשוט לא.. מי שקרא פה קצט יודע שכמעט 20 שנות החיים שלי מלאים בלגן מיכשולים והמון בעיות תמיד כשדיברנו כשדיברתי אצל הפסיכולוגים זה איכשהו סבב סביבם סביב ההורים שלי המשפחות שלהם ועבר הבילתי מעורר שלי חיפסנו במעמקי הנשמה איך כל העבר הזה השעיר חותם איפה הפצעים לא הגלידו כמו שצריך חיפסנו / חיפסתי להבין למה אני כך למה אחרי כל מה שעברתי אני עדיין אבודה באמת עכשיו הכל ממש יותר ברור כמו שמחפסים שה משו ואז משו מדליק את האור.. או (אני עושהעכשיו פסיכומטרי) כמו ששעה יושבים על תרגיל בגאומטריה ואז בה משהו ומוסיף קו עזר ופטעום הכל מובן אז כך ליפני שכתבתי עבודה רציתי לרשום מה היתה ההרגשה עד עכשיו עד היום מה היתה האווירה מה נברתי כל כך הרבה ועדיין לא גילית כלום!??! כאילו גיליתי אבל אתם יודעים אני מעמינה שלאדם יש הרבה רוודים בכל מיני תחומים שאנחנו כמו בצל שמקלפים שכוות אז קילפתי באמת שכן והגעתי להרבה מסקנות אבל כמו שאמרתי כבר שאולי אולי לא באמת כל כך עמוקות אולי אולי לא באמת כל כך כנות מה שגיליטי אז הרגשתי אז היה באמת הרגשה אבודה הרגשתי שאין סוף לצרות החיים הם בעצם הבעיה שנורא נורא רציתי לפתור..(בשיטה לא קונוונצויונלית במיוחד) לא הבנתי למה כולם מחכים ולמה אני עצובה למה תמיד אני בסתבכת בצרות למה ולמה ולמה ? חח איזה מצחיקה אני איך לא ראיתי שזו פשוט אני חח אחרי ש17 שנה הגוף המוח הנשמה נלחמים אצלי על כל רגע של שפיות על עוד נשימה עוד מטרה עוד צלילות אני הורסת אותי אני מעפיה כל סיכוי לנחת ואושר בחיים שלי כי ברובד העליון אני לא מעמינה שמגיע לי אני לא מעמינה שבלי כל הבעיות שבלי כל הצלקות בלי כל הבלגן אני משהו ומשהו שבעצם שווה משו שמגיע לו גיליתי בהתחלה שיש לי סוג של פיצול כי מצד אחד הפסיכולוגית שלי ואנשים שממש מכירים אותי תופסים אותי בתור בן אדם כחם ומצד שני זה לא מה שאנשים מכירים בי חברים בכיתה בסביבה כל פעם שאני צריכה לתת למשהו אחר להגיש שאני משו אני מדברת על העבר שלי על היסרדות שלי שבעצם לא על האני שיושב מולו לא על עצמי כי אני לא מעריכה אותי את העצמי העכשיו שלי הצרות שיש לי כיום הן מזעריות ליד הצרות הגדולות של הילדה הקטנה של פעם אולי בל רק אולי המחשבה שאני לא יהיה שווה בלי כל הבלגנים היא זו שמביה אותם אולי המחשבה שיהיה לי טוב תגרום לי להעלם גורמת לי לא להצליח להסיג אותו אולי בעצם ולא משנה כמה ידעתי את זה קודם שהכל זה בעצם ממני אולי בעצם אני פשוט הורסת את עצמי הורסת את מה שכל העבר שלי לא הצליח להרוס אולי אני לא מעמינה באהבה ובקשר בריא כי אז אין בעיות ואז אני לא שווה ומי ישאר עם אחת כזו? אז מה אני יגיד עכשיו שהכל הישתנה והכל היסתדר אז לא יש הבדל בין המודעות הפנימית לעשייה אז כן אני ישתדל כבר מהיום לומר לעצמי שמגיע לי אני יכולה ושאני משהוא אולי אחד אחר, שאני לא כל כך מכירה אבל גם אם אני יקבל ויהיה לי טוב אני עדיין יתקיים אולי אם אני ימשיך לומר את זה זה בסוף היקרא..בסוף אני יאמין כמה ניפלא זה להכיר את עצמך יותר טוב כמה כואב זה לגלות שלא הכרת את ההוא שלך , כמה מחייה זה למצוא שם בההוא אחר תקווה ! סורי על שגיעות כתיב אני דיסלקטית.... תודה שקראתם... אשמח לתגובות
מכירים את היום הזה שאתם מבינים כמה אתם לא מכירים את עצמכם? זהו אז היום זה היום הזה שלי. אני לא יודעת בידיוק למה אני בוכה אולי מאכזבה אולי בעצם שפטעום אני לא סתם מרגישה עבודה אני באמת לא מכירה אותי אני לא אני זה כל כך כואב כמו שהרבה דברים בחיים שלי לא כאבו לי וכמו שהרבה מאוד לא הותחו בי כך... ההיתי אצל הפסיכולוגית שלי ומדיבור על זוגיות על ההימנאות שלי ממנה ובכל זאת החיפוס המתמיד אחריה נושא שגלגל כל כך הרבה נושאים וואו אני לא חושבת שאי פעם היתה לי פגישה כל כך מלאה (גם בנושאים רבים) ופטעום כמה שזה עצוב כי אני באמת ילדה מאוד כנה אני כבר כמעט 14 שנה אצל פסיכולוגים ובאמת מנסה להיות להראות תמיד ובמיוחד להם את מי שאני מה שאני חושבת , זו היתה הפגישה הכי כנה שהיתה לי הכי אינטימית הכי פולשת . ואני לא יודעת אם הכי פוגעת כי לא נפגעתי רק פתחתי צפע שכבור עמוק עמוק אם ההיתי יכולה באמת להסביר את ההרגשה ההיתי אבל אני לא מצליחה באמת פשוט לא.. מי שקרא פה קצט יודע שכמעט 20 שנות החיים שלי מלאים בלגן מיכשולים והמון בעיות תמיד כשדיברנו כשדיברתי אצל הפסיכולוגים זה איכשהו סבב סביבם סביב ההורים שלי המשפחות שלהם ועבר הבילתי מעורר שלי חיפסנו במעמקי הנשמה איך כל העבר הזה השעיר חותם איפה הפצעים לא הגלידו כמו שצריך חיפסנו / חיפסתי להבין למה אני כך למה אחרי כל מה שעברתי אני עדיין אבודה באמת עכשיו הכל ממש יותר ברור כמו שמחפסים שה משו ואז משו מדליק את האור.. או (אני עושהעכשיו פסיכומטרי) כמו ששעה יושבים על תרגיל בגאומטריה ואז בה משהו ומוסיף קו עזר ופטעום הכל מובן אז כך ליפני שכתבתי עבודה רציתי לרשום מה היתה ההרגשה עד עכשיו עד היום מה היתה האווירה מה נברתי כל כך הרבה ועדיין לא גילית כלום!??! כאילו גיליתי אבל אתם יודעים אני מעמינה שלאדם יש הרבה רוודים בכל מיני תחומים שאנחנו כמו בצל שמקלפים שכוות אז קילפתי באמת שכן והגעתי להרבה מסקנות אבל כמו שאמרתי כבר שאולי אולי לא באמת כל כך עמוקות אולי אולי לא באמת כל כך כנות מה שגיליטי אז הרגשתי אז היה באמת הרגשה אבודה הרגשתי שאין סוף לצרות החיים הם בעצם הבעיה שנורא נורא רציתי לפתור..(בשיטה לא קונוונצויונלית במיוחד) לא הבנתי למה כולם מחכים ולמה אני עצובה למה תמיד אני בסתבכת בצרות למה ולמה ולמה ? חח איזה מצחיקה אני איך לא ראיתי שזו פשוט אני חח אחרי ש17 שנה הגוף המוח הנשמה נלחמים אצלי על כל רגע של שפיות על עוד נשימה עוד מטרה עוד צלילות אני הורסת אותי אני מעפיה כל סיכוי לנחת ואושר בחיים שלי כי ברובד העליון אני לא מעמינה שמגיע לי אני לא מעמינה שבלי כל הבעיות שבלי כל הצלקות בלי כל הבלגן אני משהו ומשהו שבעצם שווה משו שמגיע לו גיליתי בהתחלה שיש לי סוג של פיצול כי מצד אחד הפסיכולוגית שלי ואנשים שממש מכירים אותי תופסים אותי בתור בן אדם כחם ומצד שני זה לא מה שאנשים מכירים בי חברים בכיתה בסביבה כל פעם שאני צריכה לתת למשהו אחר להגיש שאני משו אני מדברת על העבר שלי על היסרדות שלי שבעצם לא על האני שיושב מולו לא על עצמי כי אני לא מעריכה אותי את העצמי העכשיו שלי הצרות שיש לי כיום הן מזעריות ליד הצרות הגדולות של הילדה הקטנה של פעם אולי בל רק אולי המחשבה שאני לא יהיה שווה בלי כל הבלגנים היא זו שמביה אותם אולי המחשבה שיהיה לי טוב תגרום לי להעלם גורמת לי לא להצליח להסיג אותו אולי בעצם ולא משנה כמה ידעתי את זה קודם שהכל זה בעצם ממני אולי בעצם אני פשוט הורסת את עצמי הורסת את מה שכל העבר שלי לא הצליח להרוס אולי אני לא מעמינה באהבה ובקשר בריא כי אז אין בעיות ואז אני לא שווה ומי ישאר עם אחת כזו? אז מה אני יגיד עכשיו שהכל הישתנה והכל היסתדר אז לא יש הבדל בין המודעות הפנימית לעשייה אז כן אני ישתדל כבר מהיום לומר לעצמי שמגיע לי אני יכולה ושאני משהוא אולי אחד אחר, שאני לא כל כך מכירה אבל גם אם אני יקבל ויהיה לי טוב אני עדיין יתקיים אולי אם אני ימשיך לומר את זה זה בסוף היקרא..בסוף אני יאמין כמה ניפלא זה להכיר את עצמך יותר טוב כמה כואב זה לגלות שלא הכרת את ההוא שלך , כמה מחייה זה למצוא שם בההוא אחר תקווה ! סורי על שגיעות כתיב אני דיסלקטית.... תודה שקראתם... אשמח לתגובות
ברוכה הבאה !