fogy day 14
New member
שלום ../images/Emo13.gif
כתבתי סיפור וחברה שלי אמרה לי לשים אותו באחד מהפורומים כאן הקשורים לספרות. האם תוכלו להגיב/להעיר על הסיפור? שני הדברים יתקבלו בשמחה, גם אם יהיו גרועים. תודה
הקפיצה השמיים היו אדומים. היא לא ידעה אם תוכל להחזיק עוד מעמד. רק אדם אחד היה יכול להניא אותה מלעשות את הדבר הטיפשי שחשבה עליו, אבל הוא לא היה שם, אז זה לא שינה כהוא זה. היא לא יכלה לעצור בעצמה יותר. היו אנשים למטה, עסוקים בשלהם, הולכים ברחוב בשלווה כזו עד שהיא כמעט קינאה בהם, אבל זה היה בלתי אפשרי. מחשבותיה הוליכו אותה אל החנות הקטנה לממתקים שבצד השני של הרחוב, שם בילתה את רוב ילדותה. בין חנות גדולה לבגדים וחנות לדיסקים שכבר מזמן הפכה לגורד שחקים ממנו משודרות החדשות. רק החנות הקטנה לממתקים נשארה כשהייתה, נמחצת בין שני הבניינים שמצדדיה. היא הרגישה קצת לחוצה בעצמה והפנתה את מבטה אל תוך החדר בו ישבה. מסביבה ישבו עשרות כתבניות שתקתקו במרץ על מכונות הכתיבה הישנות. הבוס לא רוצה להוציא כסף על מכונות חדשות אז הן משתמשות במכונות שחוקות שבנס לא מתקלקלות. היא חזרה לרחוב. האוטובוס של שעה חמש הגיע. כמה אנשים חיכו בתחנה. היא הסתכלה עליהם בסקרנות מה. אישה אחת, שמנה כמעט כמו דודתה ז''ל, עברה שם, מחזיקה סלים. לא היה לאף אחד מהאנשים שם למטה מושג מה עבר לאישה הצעירה מלמעלה בראש באותו הרגע, אך זה היה משמעותי למדי. ''מכתב עבור גברת סטייסי מקרוגר''. השליח של הדואר הגיע, שוב באיחור של כמעט שעה. סטייסי, הכתבנית שישבה לידה , הרימה את הראש ממכונת הכתיבה והלכה לכיוון השליח במבט שנראה לה כמו שעמום. 'איך הם יכולים להיות כה שגרתיים?' תהתה. היא המשיכה להסתכל על האנשים בחוץ. אנשים תמיד עניינו אותה, המראה, הפנימיות, הכאב שהם חשים... היא חשבה על מה שהיא הולכת לעשות אחרי שתגמור את המשמרת שלה. לא היו לה כל ספקות בקשר למה שהיא הולכת לעשות, אך האם זה נמהר מדי? אולי עליה לחכות? הדלת של החנות הקטנה שממול נפתחה. המוכר הזקן שכבר ארבעים שנה מנהל את החנות נעל אותה והלך הביתה. היא תמיד חיבבה אותו, אך כעת הרגישה שאינה מחבבת אפילו אדם אחד עלי אדמות, כאילו שהיא חייה בעולם שונה, מסוכן, אבל עם זאת שלה בלבד. המשמרת שלה מסתיימת בעוד שעה ועשרים דקות בלבד. שעה ועשרים דקות. מה אפשר להספיק לעשות בשעה ועשרים דקות? היא חזרה למכונת הכתיבה המתפרקת שלה, חושבת אם להמשיך לעבוד או לא, כי בכל זאת כל זה יסתיים בעוד שעה ועשרים דקות. עיניה נדדו שוב לצד השני, אל חנות הממתקים הסגורה עתה. כעת נזכרה ביום הולדתה השביעי. היא ישבה בחנות, על הכיסא שבו הייתה גאה, כי בכל זאת, לא כולם זוכים לקשט את כיסא יום הולדתם. היא הביטה סביבה מאושרת. לפתע התעצבה. ''מה קרה חמודה?'' אמא התכופפה אליה. אבא לא הגיע גם הפעם. כל האורחים הסתכלו עליה והעוגה הייתה גדולה ויפה, אבל משהו היה חסר. אבא שלה. היא הייתה נותנת הכל בשביל לחזור לזמן שלפני ההעלמות. אמא אמרה שאבא הלך לטייל בעולם, אבל היא ידעה, כמו אמה, שהוא ברח. הן לא ידעו ממה הוא ברח, אבל זה היה בין לילה. הוא לא לקח איתו כמעט כלום חוץ מאת הדרכון שלו וכמה חפצים אישיים. היא חשדה שאמא ידעה לאן הוא הלך, אבל שמרה את הסוד איתה עד הקבר. עוד זיכרון שטף אותה. היא עומדת בבית הקברות, בלוויה של אמה. אף דמעה לא מרטיבה את פניה והיא מאופקת ודוממת. אחיה נשא את ההספד. אחיה מת שבועיים לאחר מכן. עוד זיכרון. היא יושבת ליד מיטתו בבית החולים, הוא ישן, שינה מתוקה, ערבה, השינה האחרונה שלו. היא סגרה את הדלת אחריה בשקט, שלא יתעורר. אחרי הכל, זאת הייתה השינה האחרונה שלו. שעה לסוף. היא לא הצליחה לזכור דברים נעימים. רק זיכרונות קשים. היא עומדת יחד עם כל חבריה לספסל הלימודים בטקס הסיום. כל ההורים שם, חוץ משלה. אמא מתה. אבא איננו, אין לה איש. היא המצטיינת בכיתתה, אבל אין איש שישמח איתה. היא משיגה את העבודה הראשונה שלה בתור כתבנית, אבל אין איש שתוכל לספר לו על כך. לזקן מהחנות לממתקים יש את הדברים שלו, וחוץ ממנו אין אף אחד. שלושים וחמש דקות. בראשה מרצדים זיכרונות מבית הספר. היום הראשון בחטיבה, כיתה ג'- ילדה אחת, יותר מבוגרת ממנה, מציקה לה. אין לה למי לפנות. אמא עובדת עד מאוחר, והיא לא תפנה למורה, כי אז תיחשב כמלשנית. היא בודדה בעולם שלה, עולם מסוכן, אבל שלה. רבע שעה. זיכרון טוב אחד עולה מנבכי זיכרונה; גיל חמש. היא ואמא ואבא וגם תום, אחיה, נמצאים על חוף הים. היא מרימה צדפה מהחול, רצה אל אבא ומראה לו אותה. ''יופי חמודה. לכי תאספי עוד כאלה.'' הוא מתיישב ונותן לה נשיקה בקצה האף. היא צורחת וצוחקת, נופלת אחורה ומנסה לברוח. היא יודעת מה קורה עכשיו. אבא מתחיל לדגדג אותה. היא צוחקת וצוחקת. ''די, בסוף תכאב לה הבטן.'' אמא מתערבת. אבא עושה את עצמו נעלב ומדגדג אותה דגדוג אחרון. היא אוהבת שהוא עושה את זה. זה נותן לה תחושה של חשיבות. תום מפסיק לקרוא את הספר שלו ואומר שהוא קבע עם חבר שלו להיות ליד התיאטרון עוד מעט. הוא קם ומתחיל ללכת. מנופף לשלום ומתחיל לרוץ. זה תום. תמיד חייב לרוץ. חבל שאת שעתו האחרונה בילה בשינה. חמש דקות. היא מתחילה לספור את השניות בשעון התלוי על הקיר מעל הדלת. זיכרון אחרון. היא נכנסת אל הבניין בו היא עובדת כעת. אין לה מושג איך יגמר היום הזה, אבל היא יודעת שהיא לא הולכת לגמור אותו. דקה אחת. דקה אחת. היא מתחילה לספור את השניות יחד עם השעון. חצי דקה. היא פותחת את החלון ומסתכלת למטה בפעם האחרונה. פתאום היא חשה שכאילו נעצר ליבה. היא רואה את האדם היחיד שיכול היה להניא אותה. בעצם, עכשיו קצת מאוחר מדי בשביל זה. עשר שניות. תשע. שמונה. שבע. היא עוצמת עיניים. חמש. ארבע. שלוש. כל האנשים שהכירה בחייה עוברים במוחה במהירות האור. שתיים. אחת... האנשים ברחוב הקיפו אותה. היא הייתה מחוסרת הכרה, איבדה הרבה דם מהפגיעה במדרכה. דופק הלב שלה כמעט ולא נשמע ועד שהאמבולנס הגיע היא כבר לא הייתה. מה שנשאר היה רק גוף רזה, משקפי שמש מרוסקים וארנק קטן שבו היו רק כמה מסמכים מזהים ותמונה שלה עם מישהו. הלוויה התקיימה בשמונה באוגוסט, יום רביעי. היא תמיד רצתה להיקבר ביום רביעי, יום החתונה (Wednesday). אף אחד לא היה בלוויה חוץ מהאיש הזקן שמנהל את חנות הממתקים מעבר לרחוב והאיש שיכול היה לעצור בעדה. כעת חש אשמה קלה על כך. הוא יכול היה לעצור אותה. - סוף-
כתבתי סיפור וחברה שלי אמרה לי לשים אותו באחד מהפורומים כאן הקשורים לספרות. האם תוכלו להגיב/להעיר על הסיפור? שני הדברים יתקבלו בשמחה, גם אם יהיו גרועים. תודה
