דוגמא למה שאני כתבתי ביומן מסע
הנה מה שאני כתבתי באחד הימים ביומן המסע שלי יום חמישי ה-21.10.2004- היום השני למסע השכמה מוקדמת השעה רבע לשבע בבוקר. את פנינו מקבלת אותה שמש אפורה של פולין ויש לציין שנראה שבפולין השמש לא נהנית לזרוח, כאשר רוב הזמן השמיים סגריריים. בקושי פותחים את העיניים, מתארגנים ויורדים לאכול ארוחת בוקר במלון. שבע וחצי בבוקר ארוחת בוקר, כאשר לימים ניודע שארוחות הבוקר בפולין הן לא יותר מארוחת בוקר פה בעברון. שמונה וחצי בבוקר עולים על האוטובוסים הפולניים, כאשר היום הזה כולו מוקדש למחנות אושוויץ-בירקנאו. אושוויץ- רק השם גורם לך לחלחלה, אותו מיתוס שכול השנים דובר עליו כה רבות וסיפורים רבים נשמעו עליו ,עתה קרוב אלינו יותר מתמיד, ורק שעה אחת נסיעה מפרידה בינינו לבין המחנה הזה שמחולק לשלוש מחנות. אני מסוגלת להריח את הזוועה. בקירוב לשעה עשר, אחרי נסיעה מעט ארוכה מהצפוי מגיעים לאתר. מתחילים בהסבר היסטורי מפי גילי וטל המדריכים שלנו , הנה נכנסים למחנה. מתחילים באושוויץ 1 והשער המפורסם "העבודה משחררת" ואני שואלת את עצמי "ממה לעזאזל היא משחררת ואת מי". נכנסים לצריפים, כאשר בכול צריף משהו אחר מזעזע יותר- השערות, הנעליים,המזוודות,המשקפיים,מדי האסיר וביתן התזמורת. הכול מאחורי זכוכית קצת קשה להתחבר אך פתאום הכול כה מוחשי וכה קרוב, ולכול חפץ יש סיפור המסתתר מאחוריו, מאחורי כול חפץ עומד מישהו. מביטים בתמונות האסירים התלויות בצריפים ואני מנסה לשאול את עצמי "איך בני אדם מסוגלים לחשוב על להמית אנשים בני אדם כמותם רק משום היותם שונים", אנחנו ממשיכים ללכת. בכל זמן התהלכותי בתוך שבילי המחנה בין צריף אחד לשני אני מודעת כי אני דורכת על האדמה בה הושמדו בני משפחתי, דבר המקשה עליי ברוב חלקיו של הסיור, מנסה לחפש קשר בשמות האסירים אשר במסמכים, במזוודות ולא מוצאת זה מקל עליי. עוברים מצריף לצריף ומקבלים הסברים מפורטים לגבי מה שהתרחש באותו מקום ולאחר מכן מגיעים לקיר המוות בו נורו אלו שהוכנסו לפני כן לבלוק 11 -כלא העינויים ומשם הוצאו אל מותם בקיר הזה. ליד הקיר מונחים אלפי נרות נשמה מתכופפת ולוקחת כמה דקות עם עצמי , מדליקה נר זיכרון לזכר משפחתי ולזכר כל אותם אלו שנרצחו במחנה זה. ממשיכים לבלוק 11 הסמוך – כלא העינויים של המחנה, נכנסים לצינוק ולחדר ההתפשטות בו התפשטו האסירים בטרם הוצאו אל קיר המוות ומביטים בבגדים, וכול דבר כזה מעביר בי צמרמורת. משם לתאים בהם הוחזקו האסירים בכל תא משהו אחר מזעזע יותר. בדרך לבלוק זה עוברים ליד בלוק 10- בלוק הניסויים של ד"ר מנגלה ומספרים את סיפורה של אחת האסירות שהשתתפו בניסויים ושרדו את המלחמה, מתחלחלים. בלוק הניסויים עצמו נעול ואין איש נכנס אליו ואין איש יוצא ממנו, המקום סגור מכל משמר, הכניסה אליו אסורה. יוצאים מהמחנה וניגשים לדשא סמוך למחנה לארוחת צהריים , בה מקבל כל אחד ארוחת צהריים ארוזה מהמלון- סנדביץ', שתייה בקרטון, פרי מסוים וופל לקינוח. מסיימים את ארוחת הצהריים, עולים על האוטובוסים ומתחילים בנסיעה בת כעשר דקות המביאה אותנו אל אושוויץ 2- מחנה ההשמדה בירקנאו, מחנה מוות נטו. מתחילים בתצפית על המקום מהמגדל, מביטים אל מאות אלפי הדונמים של המקום המחנה מחולק לשני צדדים מחנה נשים ומחנה גברים וביניהם מסילת רכבת שמשני צדדיה ובמרכזה דשא פרא ירוק. בכל אחד מהמחנות שורות שורות של ביתנים שנשארו מסודרים עוד מאז. יורדים מהתצפית ומתחילים ללכת על פסי הרכבת עליהם נסעו הרכבות עם היהודים שהגיעו לכאן מכל הסביבה, כאשר בשלב כלשהו מגיעים לרמפה המפורסמת בה הורדו היהודים תוך צעקות של אנשי האס אס והזונדארקומנדו " מהר מהר" וכלבי השמירה הרצחניים ומשם לסלקציה המפורסמת של ד"ר מנגלה מי לימין, לצד החיים , ומי לשמאל אל המוות. ממשיכים ללכת על פסי הרכבת כאשר לצידינו ביתני המגורים של האסירים, כל כך מוחשי , כיצד עולה בדעתו של מישהו להכחיש את השואה כאשר אני עומדת מול השרידים הזועקים שנותרו. משם למשרפות המפוצצות, גילי וטל מושיבים אותנו ומסבירים על תהליך ההשמדה החל מהירידה במדרגות וההסוואה על מנת שהאסירים לא יידעו לקראת מה הם הולכים ומשם חדר ההתפשטות ולבסוף תאי הגזים והמשרפות. הכול מפוצץ, הגרמנים פוצצו הכול לקראת סוף המלחמה על מנת שלא יישארו שום שרידים למה שהתרחש פה. בדרך למשרפות עוברים על פני האנדרטה המפורסמת שבמקום אליה עוד נחזור. לשמחתנו לאחר ויכוח עם אנשי המקום שאחראים על תחזוקת המקום מתאפשר לנו לבקר לראשונה בצריף "קנדה" שנפתח לראשונה לתצוגה לפני כשנה ועד אז היה סגור ואיש לא ידע מה יש בו. היום הוא משופץ ומתקיימת בו תערוכה שמסבירה את תהליך ההשמדה כולו ואף מפה הממחישה היכן היה כל חדר בדרך לתאי הגזים. וקרוב כל כך לכל אלו רק במרחק כמה מטרים נמצאת שכונת מגורים של העיר הסמוכה, זה גורם לי זעזוע עמוק. חוזרים לאנדרטה שנבנתה פה לזכר הקורבנות ומקיימים טקס ראשון במסע שלנו, מספרים אודות המקום, יסמין מתחילה לספר את סיפורו של סבה אשר שרד את המקום אך בשלב מסוים היא פורצת בבכי וזזה הצידה וכמה מהבנות ממהרות לתמוך בה. אני ועוד כמה בנות עומדות ומתחילות לשיר את השיר "פרח" של יהודה פוליקר אולם אצלי הבכי שלי הפנימי מקשה עליי אך אני ממשיכה לשיר, לא האמנתי שאצליח לעמוד ולשיר במקום שכזה. מסיימים בשירת התקווה, ההמנון שלנו. החושך מתחיל לרדת מתחילים בצעידה מהירה לעבר האוטובוסים חזרה למלון שלנו , עבר עלינו יום קשה. נסיעה בת כשעה מביאה אותנו אל המלון וישר לארוחת הערב, קבלת פקסים מההורים וגם הקראת פקס מהנהלת בית הספר מרחלה המנהלת. התארגנות מאוד קצרה בחדרים ויורדים לשיחת סיכום היום, שאצל חלקינו פותחת לראשונה את המקומות הכי רגישים, וכול אחד בקבוצה תורם משהו מעצמו לשיחה זו, ומדברים על הקושי הכי גדול שחווינו בסיור בשני המחנות. אני אמרתי שהקושי הכי גדול שחוויתי במהלך הסיורים הוא הכפרים הסמוכים למחנות והשאלה של כיצד אנשים מסוגלים להמשיך ולחיות בידיעה שהומתו פה בני אדם, בני תמותה, והזכרתי את התושבים שראינו שנוסעים באופניים או הולכים לשוק, עוברים על יד המחנות בדרך לעבודה כאילו כלום, ועוד הוספתי שאני לא חושבת שהייתי מסוגלת לחיות במקום כזה, וכמובן עוד קושי או יותר נכון ניגוד הוא השקט המקפיא בשני המקומות ולחשוב שפעם היו כאן צרחות-המון צרחות, הניגוד של השקט והדשא הירוק והפסטורלי, בהשוואה לאדמת הביצה הטובענית שהייתה כאן אז, זה בלתי נתפס מבחינתי. כל אלו גרמו לי לקונפליקט פנימי של "מדוע כל כך יפה כאן עכשיו כאשר פעם הייתה זו אדמת מוות, זה לא צריך להיות כאן ככה". פעם הומתו כאן אנשים שתויגו באופן סיסטמטי, והיום חיים כאן אנשים רגילים, כמונו והיום הכול מלא בדשא, עצים ופרחים ואפילו מקומות בילוי סמוכים מאוד למחנות- איך אפשר להמשיך לחיות במקום כזה. לעולם כנראה לא אבין למה זה כך, ולעולם לא נדע את התשובה ולכן לפני שניצולי המקומות האלו, מחנות העבודה, הכפייה והמוות ייעלמו מהנוף שלנו, חובה עלינו להקשיב להם ולסיפורם, לשמוע את הקולות ולהריח את ריח האדם החרוך ולזכור ולהעביר מסר לדורות הבאים ששואה כזו לא תקרה שוב. אנחנו דור העתיד לומד מהעבר וזוכר לעתיד.