lost in dreams
New member
שלום... ../images/Emo140.gif
אני קצת לא יודעת מאיפה להתחיל... הגעתי לפה די במקרה בהמלצתה של אחת מחברות הפורום... קשה לי להאמין שהכתיבה פה תעזור במשהו... אבל קשה לי גם להאמין באופן כללי שמשהו יכול לעזור... אז החלטתי שלהזיק זה לא יכול (אני מקווה...) ושכדאי לנסות... אז... קוראים לי עדי. אני בת 19. חיילה בצה"ל. מצד אחד אופטימית וחייכנית. מצד שני ממורמרת, דכאונית ובעלת נטיות אובדניות (בעיקר מאז שהתגייסתי...). בעלת בטחון עצמי יותר נמוך מנמוך והרבה תסבוכות עם עצמי ועם הסביבה. הסיבה שאני פה היא בעצם שיש לי חבר כבר שנה ו- 4 חודשים. בן אדם מקסים שאוהב אותי יותר ממה שאי פעם דמיינתי שמישהו יוכל לאהוב אותי... אני אוהבת אותו מאוד. אבל אני לא מאוהבת בו. ואני לא חושבת שאי פעם הייתי. הקשר שלנו התחיל בצורה די בעייתית. ולא מהסיבות הנכונות. מהיום הראשון שהכרנו היה ברור לי שאני לא מעוניינת בו מבחינה רומנטית. אבל הוא כן היה מעוניין ואפשר לומר שהוא די רדף אחרי במשך 8 חודשים... ואני די שיחקתי בו... לא מכוונה רעה, אלא פשוט כי לא ידעתי מה אני רוצה. הוא אהב אותי מאוד, וגרם לי להרגיש טוב עם עצמי. הוא בן אדם ממש מקסים ולא הייתה שום סיבה הגיונית שאני לא ארצה להיות איתו. רק סיבה אחת "קטנטנה"- שלא נמשכתי אליו. לא היה לי איתו את ה"קליק" המיוחד הזה. לא היו לי פרפרים בבטן כשראיתי אותו או שמעתי את הקול שלו. לא היה לי איתו אף פעם את הלהט הזה או התשוקה שיש עם מישהו שבאמת מאוהבים בו... אבל החוסר ביטחון השתלט עלי כמו תמיד, והחלטתי שהוא בן אדם מקסים, והוא באמת אוהב אותי והסיכוי שאני אי פעם אמצא מישהו שיאהב אותי וירצה אותי ככה שואף לאפס. והחלטתי לתת לקשר הזה צ'אנס. ומאז אנחנו יחד... אני עדיין אוהבת אותו. ועם הזמן פיתחתי משיכה מסויימת כלפיו. אבל דבר אחד אף פעם לא השתנה... אני עדיין רואה בו ידיד. ידיד טוב מאוד- אבל ידיד. היו תקופות שזה הפריע לי יותר והיו תקופות שזה הפריע לי פחות. ועכשיו אני כבר לא יכולה להמשיך להדחיק את זה. זה צף ועולה למעלה גם בלי שאני רוצה. ואני רבה איתו על שטויות ואני מתייחסת אליו מגעיל, כאילו כדי לתת לעצמי צידוקים מפגרים למה אני לא רוצה אותו. ואני מרגישה פשוט נורא. כי זה לא מגיע לו. מגיע לו להיות עם מישהי שתאהב אותו באמת וללא סייגים. מישהי שתדע לתת לו את אותו יחס מדהים שהוא נותן לי. את ההחלטה הלב שלי עשה מזמן. עוד הרבה לפני שהבנתי את זה. ועכשיו כשאני כן מבינה את זה אני תקועה במין מלכוד. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. אני יודעת מה נכון לעשות גם כלפיו וגם כלפי. אבל אין לי את האומץ. אני משותקת מפחד ואני לא מסוגלת לסיים את הקשר הזה. גם בגלל שאני לא רוצה לפגוע בו ככה ולהרוס לו דברים (הוא סטודנט ועוברת עליו עכשיו תקופה לא קלה בכלל בלימודים). וגם בגלל שאני לא חושבת שאני אצליח להתמודד עם זה. השבוע החלטתי שאני מדברת איתו בסופ"ש ומסבירה לו את כל זה. כי אין לי ברירה אחרת ואני חייבת לעשות את זה. אבל פתאום ביום רביעי נפל עלי מין ענן שחור כזה ופתאום הבנתי שאני פשוט לא מסוגלת. שאין לי את הכוחות להתמודד עם זה בכלל... שאין לי את הכוח להתמודד עם העולם בלעדיו. האהבה שלו והדאגה שלו נותנות לי כל כך הרבה כוח... שאני לא חושבת שאני אוכל לחיות בלעדיו... בכיתי כל כך הרבה שכבר הרגשתי חולה. לא הייתי מרוכזת בשום דבר וסתם משכתי יותר מדי תשומת לב בבסיס... תשומת לב שממש ממש לא רציתי... וזה לפני שבכלל עשיתי משהו... ומפחידה אותי המחשבה מה יהיה אחרי... כשנהיינו חברים הוא הוציא אותי מבור שחור של דיכאון שהייתי שקועה בו במשך המון זמן... הוא העלה לי קצת את הביטחון העצמי המאוד ירוד שהיה לי... נתן לי קצת תקווה במובן מסויים... והמון המון כוח. הוא הבן אדם היחיד שאי פעם אהב אותי באמת וקיבל אותי כמו שאני. וזה נתן לי כל כך הרבה כוח להתמודד עם דברים. לדעת שהוא תמיד מאחורי, ותמיד דואג לי וחושב עלי. במיוחד מאז שהתגייסתי... ועברו עלי הרבה מאוד תקופות קשות בצבא... והוא כל כך עזר לי להתמודד עם זה... האהבה שלו כל כך חיזקה אותי. והפחד הכי גדול שלי הוא שאם ניפרד כל זה ילך ביחד איתו... ואני שוב אשקע בדיכאון הנוראי הזה... אני יודעת שאם ניפרד יעברו עלי כל כך הרבה ימים שאני אקלל את עצמי שהייתי כל כך מטומטמת שזרקתי את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים... אבל מצד שני אני גם יודעת שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה... בקיצור, אני כבר עייפה מלחשוב על זה, עייפה מלבכות, ועייפה מלשבת ולקלל את עצמי ולרחם על עצמי. אני לא יודעת למה כתבתי את כל זה... וכל הכבוד למי שהגיע עד לכאן וקרא את כל הזיוני שכל האלה... אם מישהו באמת קרה רציתי לשאול מה לדעתכם אני צריכה לעשות... ואם יש לכם איזשהן עצות... תודה...
אני קצת לא יודעת מאיפה להתחיל... הגעתי לפה די במקרה בהמלצתה של אחת מחברות הפורום... קשה לי להאמין שהכתיבה פה תעזור במשהו... אבל קשה לי גם להאמין באופן כללי שמשהו יכול לעזור... אז החלטתי שלהזיק זה לא יכול (אני מקווה...) ושכדאי לנסות... אז... קוראים לי עדי. אני בת 19. חיילה בצה"ל. מצד אחד אופטימית וחייכנית. מצד שני ממורמרת, דכאונית ובעלת נטיות אובדניות (בעיקר מאז שהתגייסתי...). בעלת בטחון עצמי יותר נמוך מנמוך והרבה תסבוכות עם עצמי ועם הסביבה. הסיבה שאני פה היא בעצם שיש לי חבר כבר שנה ו- 4 חודשים. בן אדם מקסים שאוהב אותי יותר ממה שאי פעם דמיינתי שמישהו יוכל לאהוב אותי... אני אוהבת אותו מאוד. אבל אני לא מאוהבת בו. ואני לא חושבת שאי פעם הייתי. הקשר שלנו התחיל בצורה די בעייתית. ולא מהסיבות הנכונות. מהיום הראשון שהכרנו היה ברור לי שאני לא מעוניינת בו מבחינה רומנטית. אבל הוא כן היה מעוניין ואפשר לומר שהוא די רדף אחרי במשך 8 חודשים... ואני די שיחקתי בו... לא מכוונה רעה, אלא פשוט כי לא ידעתי מה אני רוצה. הוא אהב אותי מאוד, וגרם לי להרגיש טוב עם עצמי. הוא בן אדם ממש מקסים ולא הייתה שום סיבה הגיונית שאני לא ארצה להיות איתו. רק סיבה אחת "קטנטנה"- שלא נמשכתי אליו. לא היה לי איתו את ה"קליק" המיוחד הזה. לא היו לי פרפרים בבטן כשראיתי אותו או שמעתי את הקול שלו. לא היה לי איתו אף פעם את הלהט הזה או התשוקה שיש עם מישהו שבאמת מאוהבים בו... אבל החוסר ביטחון השתלט עלי כמו תמיד, והחלטתי שהוא בן אדם מקסים, והוא באמת אוהב אותי והסיכוי שאני אי פעם אמצא מישהו שיאהב אותי וירצה אותי ככה שואף לאפס. והחלטתי לתת לקשר הזה צ'אנס. ומאז אנחנו יחד... אני עדיין אוהבת אותו. ועם הזמן פיתחתי משיכה מסויימת כלפיו. אבל דבר אחד אף פעם לא השתנה... אני עדיין רואה בו ידיד. ידיד טוב מאוד- אבל ידיד. היו תקופות שזה הפריע לי יותר והיו תקופות שזה הפריע לי פחות. ועכשיו אני כבר לא יכולה להמשיך להדחיק את זה. זה צף ועולה למעלה גם בלי שאני רוצה. ואני רבה איתו על שטויות ואני מתייחסת אליו מגעיל, כאילו כדי לתת לעצמי צידוקים מפגרים למה אני לא רוצה אותו. ואני מרגישה פשוט נורא. כי זה לא מגיע לו. מגיע לו להיות עם מישהי שתאהב אותו באמת וללא סייגים. מישהי שתדע לתת לו את אותו יחס מדהים שהוא נותן לי. את ההחלטה הלב שלי עשה מזמן. עוד הרבה לפני שהבנתי את זה. ועכשיו כשאני כן מבינה את זה אני תקועה במין מלכוד. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. אני יודעת מה נכון לעשות גם כלפיו וגם כלפי. אבל אין לי את האומץ. אני משותקת מפחד ואני לא מסוגלת לסיים את הקשר הזה. גם בגלל שאני לא רוצה לפגוע בו ככה ולהרוס לו דברים (הוא סטודנט ועוברת עליו עכשיו תקופה לא קלה בכלל בלימודים). וגם בגלל שאני לא חושבת שאני אצליח להתמודד עם זה. השבוע החלטתי שאני מדברת איתו בסופ"ש ומסבירה לו את כל זה. כי אין לי ברירה אחרת ואני חייבת לעשות את זה. אבל פתאום ביום רביעי נפל עלי מין ענן שחור כזה ופתאום הבנתי שאני פשוט לא מסוגלת. שאין לי את הכוחות להתמודד עם זה בכלל... שאין לי את הכוח להתמודד עם העולם בלעדיו. האהבה שלו והדאגה שלו נותנות לי כל כך הרבה כוח... שאני לא חושבת שאני אוכל לחיות בלעדיו... בכיתי כל כך הרבה שכבר הרגשתי חולה. לא הייתי מרוכזת בשום דבר וסתם משכתי יותר מדי תשומת לב בבסיס... תשומת לב שממש ממש לא רציתי... וזה לפני שבכלל עשיתי משהו... ומפחידה אותי המחשבה מה יהיה אחרי... כשנהיינו חברים הוא הוציא אותי מבור שחור של דיכאון שהייתי שקועה בו במשך המון זמן... הוא העלה לי קצת את הביטחון העצמי המאוד ירוד שהיה לי... נתן לי קצת תקווה במובן מסויים... והמון המון כוח. הוא הבן אדם היחיד שאי פעם אהב אותי באמת וקיבל אותי כמו שאני. וזה נתן לי כל כך הרבה כוח להתמודד עם דברים. לדעת שהוא תמיד מאחורי, ותמיד דואג לי וחושב עלי. במיוחד מאז שהתגייסתי... ועברו עלי הרבה מאוד תקופות קשות בצבא... והוא כל כך עזר לי להתמודד עם זה... האהבה שלו כל כך חיזקה אותי. והפחד הכי גדול שלי הוא שאם ניפרד כל זה ילך ביחד איתו... ואני שוב אשקע בדיכאון הנוראי הזה... אני יודעת שאם ניפרד יעברו עלי כל כך הרבה ימים שאני אקלל את עצמי שהייתי כל כך מטומטמת שזרקתי את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים... אבל מצד שני אני גם יודעת שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה... בקיצור, אני כבר עייפה מלחשוב על זה, עייפה מלבכות, ועייפה מלשבת ולקלל את עצמי ולרחם על עצמי. אני לא יודעת למה כתבתי את כל זה... וכל הכבוד למי שהגיע עד לכאן וקרא את כל הזיוני שכל האלה... אם מישהו באמת קרה רציתי לשאול מה לדעתכם אני צריכה לעשות... ואם יש לכם איזשהן עצות... תודה...
