מאפרת בשאנטי
New member
שלום ../images/Emo9.gif
אנשים שונים במצבים ותקופות שונות בחיי אמרו לי שאני מוכשרת בכתיבה... בכל מקרה, התחלתי לכתוב משהו, החלום הוא לכתוב סיפור אמיתי שיהיה לספר. סתם ישבתי, לא למדתי מעולם דבר שקשור לנושא (אגב, יש מקצוע שהוא ללמוד כתיבה...? יש לימודים בנושא? משו?) כתבתי וכתבתי... ובסוף כשקראתי את מה שיצא זה נראה לי כמו סתם הודעה באיזה פורום. בקיצור אני אעתיק לכאן את הכתוב ותגידו לי מה דעתכם... אוקיי? (האם זה מתאים להיות פרק או פתיחה או משו של ספר? בלי רחמים! ואני יודעת שיש דברים שנאים תלושים אחד מהשני אבל קחו בחשבון שזה לא סיפור שלם ודברים הם ככה בכוונה כדי שיתבהרו בהמשך ויהיו למוטיבים חוזרים) אגב, אני לא בטוחה שזה הפורום הנכון בכלל, אם לא, אז תגידו לי. ----------------------------- אני רוצה להיות כמו הסופרות האלו, כמו קארי בראדשו מ"סקס והעיר הגדולה", או וירג'יניה וולף ב"השעות", לשבת מול דף עם עט, או מול מסך ולתקתק במקלדת... לעשן סיגריה, לכתוב ספר, או מאמר, משהו שיהיה גדול, ואנשים יקראו, ויאהבו... משהו שיחולל שינוי כלשהו, גם אם מזערי ביותר, שיהיה גם מעניין ומרגש ואמיתי ומשהו לא כמו של כולם, מיוחד. שייגע ויחלחל ויישאר... "יטביע את חותמו" כמו שאומרים, יטביע את חותמי, אצל אחרים ובעולם... והם, יטביעו את חותמם, בדרך המיוחדת להם... ובדרך כלשהי תהיה זו גם חותמת שלי, אם באמת משהו ממני יישאר בהם, יתמזג אולי, והם יבחרו להשתמש בו, במודע או שלא... וכך, החותם שלי יועבר קדימה, ואולי יום אחד גם ישפיע השפעה גדולה וממשית... אבל גם אם תהיה קטנה אני אשמח. וגם אם זה לא יהיה בזמני... וגם אם אף אחד לא יזכור בכלל שזו הייתי אני... למרות ש... כמובן שהייתי רוצה שכן יזכרו (וכאן הפסיכולוגית שלי בטח הייתה אומרת משהו, משהו כמו "ולמה חשוב לך שכן יזכרו אותך?" ואני הייתי אומרת "כל בני האדם היו רוצים, לא?" והיא הייתה בטח אומרת "אנחנו לא מדברים כרגע על כל בני האדם, אנחנו מדברים עלייך... ואני... לא יודעת מה הייתי אומרת, בטח משהו בסגנון ה"לא יודעת", והיא היתה שואלת "את רוצה להיות כמו כולם?" ואני הייתי אומרת "לא"- כי זו התשובה המתבקשת... אבל ממשיכה לחשוב על זה עוד קצת גם אחרי...ובטח גם הייתי מחייכת במבוכה כמו שאני תמיד עושה...). פעם, הייתי בטוחה שבעתיד אני אהיה מישהי גדולה. היה ברור לי שאשנה משהו, שאני הולכת להועיל בעולם הזה,אולי להמציא משהו חדש, להאיר את עיניהם של האנשים... אולי לקדם רעיון קיים ולעשות משהו שלא היה קורה אילו לא הייתי נולדת. תרומה משמעותית, שינוי נחוץ, דבר שיצדיק את היותי. פעם, בתקופה אחרת של אותם חיים שלי, הייתי בטוחה שבעתיד אני אסיים את חיי בהתאבדות. בשלב מסויים ירדתי מהרעיון, לא יודעת למה... הבנתי שעצם זה שנולדתי זו בעיה, כי אני כבר כאן, ואם אתאבד אגרום כאב וצער לאנשים שלא היו רוצים שאעשה זאת. חיי חסרי המשמעות יסתיימו בגרימת עוול לאחרים וכך בעצם לא עשיתי כלום בעצם זה שנולדתי, הגעתי, גרמתי להרס, והלכתי. לא רציתי שזה כל מה שאהיה. ואז... החלטתי שאם אני כבר כאן, וכנראה לא הולכת להתאבד, אז כדאי שאעשה משהו מועיל. זו הייתה תקופה טובה, אני חושבת... לפחות מהבחינה הזו. הייתה לי איזו משמעות בלתי מוגדרת לחיים. והייתי צריכה שזה יהיה משהו גדול... (אולי כדי למלא איזשהו חלל גדול מאד ולא בדיוק מובן...) הייתי בטוחה בזה, שאהיה מישהי גדולה. ואני חושבת שאם הביטחון הזה היה נשאר לי, גם הייתי מגיעה לשם... לאן זה נעלם..? אני לא יודעת. (וכאן בטח הפסיכולוגית שלי הייתה מנסה לקשר את זה להורים... בטח הייתה שואלת אם ההורים תמכו בי ובלה בלה... אם הם גרמו לי להרגיש שאם ארצה- הכל אפשרי... ואני חושבת, שגם אם התשובה לשאלה היא "לא", לא צריך לקשר הכל להכל. כי זה מאד קל להוריד מעצמך את האחריות ולהאשים את ההורים... הפסיכולוגית שלי אומרת שאני כועסת על ההורים שלי. כנראה שזה נכון. היא גם אומרת שאני מחמירה עם עצמי. גם זה אולי נכון. הפסיכולוגית שלי עשתה פס ורוד בשיער... מפתיע. למרות שאני לא באמת מכירה אותה, נראה היה לי שלא מתאים לה לעשות דבר כזה.) הייתי רוצה להיות כמו הסופרות האלה, כבר הזכרתי את קארי בראדשו (שהרי היא שרה ג'סיקה פארקר- שמאד מזכירה את מיכל במראה- ולא רק אני אומרת!) ווירג'יניה וולף (או לפחות איך שהיא הוצגה בסרט "השעות"), והיתה גם הבחורה שניגשה אל הבר במלון באותו יום, וביקשה LATTE, וכשנשאלה היכן היא יושבת היא הצביעה אל עבר שולחן רחוק ואמרה THE ONE WITH THE COMPUTER; Im writing a book… , והברמן כנראה זיהה בה פוטנציאל לטיפ ואמר לה לשבת ושהוא יביא אליה את הקפה... דווקא אני רציתי להביא לה, כי מישהי כזו, שנראית כמוה, אמריקאית צעירה מטופחת, שיושבת עם לפטופ, בלובי של מלון יקר, וכותבת ספר... זה מעניין. זה גם יותר מעניין (אין לי מושג למה) מהגבר הזקן ההוא שהביא לי 8 שקל טיפ ואחרי זה חפר לי שעה על ספר הפסיכולוגיה שהוא כתב ועל יחסים בין גברים לנשים... (אולי כי זה היה בעברית..?) אז אולי... אולי... אני לא בטוחה... הייתי רוצה להיות גם קצת כמוה.
אנשים שונים במצבים ותקופות שונות בחיי אמרו לי שאני מוכשרת בכתיבה... בכל מקרה, התחלתי לכתוב משהו, החלום הוא לכתוב סיפור אמיתי שיהיה לספר. סתם ישבתי, לא למדתי מעולם דבר שקשור לנושא (אגב, יש מקצוע שהוא ללמוד כתיבה...? יש לימודים בנושא? משו?) כתבתי וכתבתי... ובסוף כשקראתי את מה שיצא זה נראה לי כמו סתם הודעה באיזה פורום. בקיצור אני אעתיק לכאן את הכתוב ותגידו לי מה דעתכם... אוקיי? (האם זה מתאים להיות פרק או פתיחה או משו של ספר? בלי רחמים! ואני יודעת שיש דברים שנאים תלושים אחד מהשני אבל קחו בחשבון שזה לא סיפור שלם ודברים הם ככה בכוונה כדי שיתבהרו בהמשך ויהיו למוטיבים חוזרים) אגב, אני לא בטוחה שזה הפורום הנכון בכלל, אם לא, אז תגידו לי. ----------------------------- אני רוצה להיות כמו הסופרות האלו, כמו קארי בראדשו מ"סקס והעיר הגדולה", או וירג'יניה וולף ב"השעות", לשבת מול דף עם עט, או מול מסך ולתקתק במקלדת... לעשן סיגריה, לכתוב ספר, או מאמר, משהו שיהיה גדול, ואנשים יקראו, ויאהבו... משהו שיחולל שינוי כלשהו, גם אם מזערי ביותר, שיהיה גם מעניין ומרגש ואמיתי ומשהו לא כמו של כולם, מיוחד. שייגע ויחלחל ויישאר... "יטביע את חותמו" כמו שאומרים, יטביע את חותמי, אצל אחרים ובעולם... והם, יטביעו את חותמם, בדרך המיוחדת להם... ובדרך כלשהי תהיה זו גם חותמת שלי, אם באמת משהו ממני יישאר בהם, יתמזג אולי, והם יבחרו להשתמש בו, במודע או שלא... וכך, החותם שלי יועבר קדימה, ואולי יום אחד גם ישפיע השפעה גדולה וממשית... אבל גם אם תהיה קטנה אני אשמח. וגם אם זה לא יהיה בזמני... וגם אם אף אחד לא יזכור בכלל שזו הייתי אני... למרות ש... כמובן שהייתי רוצה שכן יזכרו (וכאן הפסיכולוגית שלי בטח הייתה אומרת משהו, משהו כמו "ולמה חשוב לך שכן יזכרו אותך?" ואני הייתי אומרת "כל בני האדם היו רוצים, לא?" והיא הייתה בטח אומרת "אנחנו לא מדברים כרגע על כל בני האדם, אנחנו מדברים עלייך... ואני... לא יודעת מה הייתי אומרת, בטח משהו בסגנון ה"לא יודעת", והיא היתה שואלת "את רוצה להיות כמו כולם?" ואני הייתי אומרת "לא"- כי זו התשובה המתבקשת... אבל ממשיכה לחשוב על זה עוד קצת גם אחרי...ובטח גם הייתי מחייכת במבוכה כמו שאני תמיד עושה...). פעם, הייתי בטוחה שבעתיד אני אהיה מישהי גדולה. היה ברור לי שאשנה משהו, שאני הולכת להועיל בעולם הזה,אולי להמציא משהו חדש, להאיר את עיניהם של האנשים... אולי לקדם רעיון קיים ולעשות משהו שלא היה קורה אילו לא הייתי נולדת. תרומה משמעותית, שינוי נחוץ, דבר שיצדיק את היותי. פעם, בתקופה אחרת של אותם חיים שלי, הייתי בטוחה שבעתיד אני אסיים את חיי בהתאבדות. בשלב מסויים ירדתי מהרעיון, לא יודעת למה... הבנתי שעצם זה שנולדתי זו בעיה, כי אני כבר כאן, ואם אתאבד אגרום כאב וצער לאנשים שלא היו רוצים שאעשה זאת. חיי חסרי המשמעות יסתיימו בגרימת עוול לאחרים וכך בעצם לא עשיתי כלום בעצם זה שנולדתי, הגעתי, גרמתי להרס, והלכתי. לא רציתי שזה כל מה שאהיה. ואז... החלטתי שאם אני כבר כאן, וכנראה לא הולכת להתאבד, אז כדאי שאעשה משהו מועיל. זו הייתה תקופה טובה, אני חושבת... לפחות מהבחינה הזו. הייתה לי איזו משמעות בלתי מוגדרת לחיים. והייתי צריכה שזה יהיה משהו גדול... (אולי כדי למלא איזשהו חלל גדול מאד ולא בדיוק מובן...) הייתי בטוחה בזה, שאהיה מישהי גדולה. ואני חושבת שאם הביטחון הזה היה נשאר לי, גם הייתי מגיעה לשם... לאן זה נעלם..? אני לא יודעת. (וכאן בטח הפסיכולוגית שלי הייתה מנסה לקשר את זה להורים... בטח הייתה שואלת אם ההורים תמכו בי ובלה בלה... אם הם גרמו לי להרגיש שאם ארצה- הכל אפשרי... ואני חושבת, שגם אם התשובה לשאלה היא "לא", לא צריך לקשר הכל להכל. כי זה מאד קל להוריד מעצמך את האחריות ולהאשים את ההורים... הפסיכולוגית שלי אומרת שאני כועסת על ההורים שלי. כנראה שזה נכון. היא גם אומרת שאני מחמירה עם עצמי. גם זה אולי נכון. הפסיכולוגית שלי עשתה פס ורוד בשיער... מפתיע. למרות שאני לא באמת מכירה אותה, נראה היה לי שלא מתאים לה לעשות דבר כזה.) הייתי רוצה להיות כמו הסופרות האלה, כבר הזכרתי את קארי בראדשו (שהרי היא שרה ג'סיקה פארקר- שמאד מזכירה את מיכל במראה- ולא רק אני אומרת!) ווירג'יניה וולף (או לפחות איך שהיא הוצגה בסרט "השעות"), והיתה גם הבחורה שניגשה אל הבר במלון באותו יום, וביקשה LATTE, וכשנשאלה היכן היא יושבת היא הצביעה אל עבר שולחן רחוק ואמרה THE ONE WITH THE COMPUTER; Im writing a book… , והברמן כנראה זיהה בה פוטנציאל לטיפ ואמר לה לשבת ושהוא יביא אליה את הקפה... דווקא אני רציתי להביא לה, כי מישהי כזו, שנראית כמוה, אמריקאית צעירה מטופחת, שיושבת עם לפטופ, בלובי של מלון יקר, וכותבת ספר... זה מעניין. זה גם יותר מעניין (אין לי מושג למה) מהגבר הזקן ההוא שהביא לי 8 שקל טיפ ואחרי זה חפר לי שעה על ספר הפסיכולוגיה שהוא כתב ועל יחסים בין גברים לנשים... (אולי כי זה היה בעברית..?) אז אולי... אולי... אני לא בטוחה... הייתי רוצה להיות גם קצת כמוה.
