To Addicted16
מצטערת לקרוא שכרגע מצבך לא טוב. אבל, איך זה? לפי איך שאת "מדברת" כאן נשמע שהכל כשורה. מה זה די בי טי? בקשר לבן שלי, ובכן, ראשית הרקע, מדובר בבחור שהיה יפה תואר , בחיי, ממש מושלם, גבוה שרירי שזוף פנים מושלמות. מאל חברים/ות חבר'ה. שרת ביחידה מובחרת, שאגב באישור הפסיכיאטר הוא עושה עדיין מילואים באותה היחידה. מה שקרה לפני כשלוש שנים, הוא החל לסגל לו פילוסופיית חיים וצורת חיים מוזרה. היה נגד כל מה שקשור לממסד. עד כדי כך שגם לא רצה תעודת זהות כי כאילו אותו לא ימספרו. היה נואם נאומים על העולם. תראי כל הדיבורים שלו היו כמובן ברמה מכיוון שהוא בחור דידקטי כזה שקורא המון. כל הבית שלנו מלא בספרים שלו , אין כבר היכן לאחסן. היה לו תרמיל מוכן והוא גם היה משוטט בדרכים בצורה מסוכנת. אני חושבת שהוא חילק את העולם אז לטובים ולרעים ואף אנו, המשפחה, נכללנו בין הרעים. אני כבר לא כ"כ זוכרת, אני רק זוכרת שזה היה נורא, זה היה כאב לב אחד גדול. הוא נעשה באותה תקופה מוזנח חיצונית. מגודל שיער וזקן שלא מטופחים. אפילו לא הקפיד על הגיינה. הוא נראה אז כאיש המערות. אה, שכחתי, הוא גם התנתק מכל החברים הרבים מאוד מאוד שהיו לו. הוא פשוט ירד מהחיים/מהעולם. ולבסוף, פתאום, הבנתי שהוא התחיל לשמוע ולראות דמויות שאני/שאנחנו לא ראינו. ואין לי כוח נפשי כרגע לתאר את זה. הוא לא רצה עזרה, טען שהוא בסדר ושאני וכולנו הם אלה שלא בסדר. הוא גם לא ענה על הקריטריונים לאישפוז בכפייה. אני הלכתי לבד לפסיכיאטר פרטי ידוע ולפי מה שתארתי הוא קבע שכנראה יש לו סכיזופרנייה. וככל שנקדים לטפל בו יהיה יותר טוב, כי בהתקפים עלול לקרות פגיעה בלתי הפיכה בחשיבה הקוגנטיבית וכו'. אך זה היה בלתי אפשרי לעזור לו אם הוא לא רצה. ואז ערב אחד, הוא קרא לי לחדרו, אמר לי, שאני נראית מאוד מבוהלת וזה מבהיל אותו, טען בגוף רבים שצריכים עזרה... ואני הבנתי הרמז ואמרתי לו שאעזור לו, שיהיה בסדר. יצאתי החוצה למרות שהיה מאוחר והתקשרתי אל אותו פסיכיאטר הפרטי שהייתי קודם לכן לבד והוא אמר לי, שאם אצליח אז שאביא את הבן שלי למחרת אליו. אינני יודעת כיצב עשיתי זאת, כי למחרת כשהערתי אותו הוא אמר שהוא לא ביקש ולא צריך עזרה. אינני יודעת מהיכן שאבתי כוחות עילאיים והבאתי אותו עד הפסיכיאטר אך שם הוא לא רצה להיכנס וכו'. בסופו של דבר הוא הסכים להיכנס. הפסיכיאטר התחנם בפני הבן שלי שהוא יקבל זריקה. הבן שלי ענה שהוא נגד כל לקיחת דבר כימי. (אגב, בהיותו צעיר יותר אני יודעת, למרות שלא ראיתי, שהוא עישן גראס ומי יודע מה עוד, שזה גם דופק המוח לאנשים מסויימים). ישבתי אצל הפסיכיאטר והתחננתי שיסכים לקבל זריקה אך לא עזר כלום. איך שהוא הפסיכיאטר הצליח לתת לו כדורים. בהתחלה אני בבית נלחמתי איתו שיקח כל יום כדור. המצב היה רע, ואין לי כוח לפרט. אך לאט לאט החלה הטבה קלה. אבל, יום אחד חשתי שהכל חוזר. והסתבר לי שהוא למד להדביק את הכדור לחיך ואחרי שהתרחקתי הוא נהג לזרוק אותו. בסופו של דבר, אני והפסיכיאטר הצלחנו לשכנעו לקבל הזריקות. מאז הוא מקבל זריקות והמצב היה מעולה. הוא חזר לכל החברים שלו. התחיל להיות מאורע במשפחה, בסביבה, בנעשה במדינה ובעולם. חזר להיות אדם מקסים. תיקן הבגרויות. התחיל ללמוד באוניברסיטה. אך לאחרונה אני עשיתי מעשה איום ונורא. אני ראיתי שהמצב כל כך טוב, שאני חשבתי שאני אלוהים והחלטתי שאני מכירה את הבן שלי יותר טוב מהפסיכיאטר, וגרמתי לכך שבהתחלה הוא יקבל זריקות במקום אחת לשבועיים אז אחת לשלושה שבועות, ולזה הפסיכיאטר הסכים. אגב הוא כבר קיבל את המינון הנמוך ביותר. וראיתי כי טוב אז גרמתי לכך שהוא יקבל זריקות אחת לחודש ואחר כך אחת לחודש וחצי ופתאום בום חזרו חלק מהתופעות שהיו לפני כשלוש שנים. אמנם לא כפי שהיה אז אבל דוקא הפעם אני קבלתי זאת קשה וכבד. ועכשו זו תקופת הבחינות באוניברסיטה ואינני יודעת מה יהיה. לא נראה לי שהוא יכול להתרכז וללמוד לבחינות. אגב, בסמסטר הראשון כל הציוני שלו נעו בין 90 ל- 100 . בימים אלה הוא כן נפגש עם חבריו והוא כן מאורע בנעשה אך זה לא מצויין כפי שהיה לפני כחודשיים שלושה. זה על קצה המזלג.