שלום
פרסמתי במקור את ההודעה בפורום בינו לבינה, ובתגובות מישהי הציע לי לפרסם אותה כאן: אני וחבר שלי ביחד חצי שנה, בשנות העשרים לחיינו. ומההתחלה ממש היו ביננו פערים עצומים בנוגע לכל מה שקשור לסקס... הוא אדם מאוד מיני... איך נאמר "אף פעם לא יודע שובע" בעוד אני... מאוד בעייתית. קראתי כאן את התלונה של הבחור שחברתו שוכבת איתו פעמיים- שלוש בחודש, זוהי גם התדירות שלנו, ממש מההתחלה... וגם על זה אני מתפשרת... אם הייתי יכולה, אני משערת שלא היינו עושים שום דבר אף פעם. אם הוא היה יכול, זה היה מגיע גם לכמה פעמים ביום. גם אצלי, כמו אצל נשים רבות, יש טראומה מהילדות שאולי קשורה לעניין ואולי לא. כנראה שכן. כך הייתי מאז ומתמיד... התחלתי לצאת עם חבר שלי חודש לאחר פרידה מהאקס שאיתו הייתי שנתיים וחצי... הפרידה היתה קשורה לעניין הזה... גם שם התדירות היתה כזו... כשנפרדנו הוא אמר לי, תעשי לעצמך טובה... תטפלי בעצמך לפני שאת נכנסת לקשר חדש... והתכוונתי, אבל לא ידעתי איך, ולא הספקתי. יש לי רגשות מאוד חזקים כלפי החבר שלי, ואני מפחדת לאבד אותו, אנחנו מדהימים ביחד מכל שאר הבחינות. יש לנו את אותה ראית עולם, אותם תחביבים, אנחנו כמעט ולא נפרדים לרגע (רק בזמן הלימודים) וממש טוב לנו ביחד... רק ההתאמה המינית ביננו בקרשים... זה מרחף מלמעלה ונמצא תמיד בתודעה שלי, מחריב הכל. אני מרגישה שהציפיות ממני גדולות מדי והלחץ כמעט ומפיל אותי... אני חושבת על העניין הזה כל הזמן, ממש אובססיה. בשיחה האחרונה שלנו על הנושא אמרתי לו שלא אכפת לי שהוא יבגוד בי. הוא נעלב ולא דיבר איתי יומיים... אמר שזאת הדרך שלי להתחמק, לגלגל אליו את הבעיה... לפעמים אנחנו כמעט שם, ובשניה לפני שהוא חודר אלי (או בדיוק כשהוא מנסה) אני נכנסת להיסטריה. מתחילה לבכות במקרה הטוב או חוטפת התקף חרדה במקרה הרע. במקרים ספורים (להלן "המקרה הגרוע") אני רצה לשירותים ומסתגרת שם. כמובן שגם התגובות האילו מעליבות אותו מאוד, ובכל פעם אני מבטיחה לעצמי שהן לא יחזרו אבל הן בלתי נשלטות. מאוד רע לי ולפעמים אני חושבת שאולי כדאי לעזוב עכשיו, ולא לחכות שנתיים וחצי עד שהוא יעזוב מיוזמתו ואני עדין לא אצליח להשתפר. ברור לי שמגיע לו יותר מזה, אבל אני לא מצליחה לא להיות אנוכית ולהישאר בכל זאת. הוא אומר שהוא אוהב אותי, ושנפתור את הבעיה הזאת. שהוא לא מתכוון לעזוב או לבגוד. אבל חצי שנה עברה ואין שום שיפור, אין אפילו מצב לשיפור, אין אפילו רעיון באוויר שאמור לשפר אותי. וכמו שאמרתי עם החבר הקודם שלי הייתי שנתיים וחצי וגם כשהיה ברור שהקשר מתפרק בגלל זה לא הצלחתי לשנות דבר. אני בטיפול פסיכולוגי כבר כמה שנים, אז אין טעם לשלוח אותי לפסיכולוג. וכאן אתם נכנסים לתמונה... מה אני אמורה לעשות? -- בפורום ההוא קיבלתי שוב ושוב את העצה לפנות לסקסולוג. אני לא שוללת אבל אני מאוד ביישנית ואני לא בטוחה שאני יכולה לדבר על הנושא, פנים מול פנים, בפתיחות... גם עם הפסיכולוגית שלי (שאני מרגישה שהיא מעולה- החלפתי 5 פסיכולוגים שונים לפניה) אני לא מצליחה לפתוח את הנושא לחלוטין... הייתי שמחה לקבל עצות פרקטיות... אם יש כאלה...
פרסמתי במקור את ההודעה בפורום בינו לבינה, ובתגובות מישהי הציע לי לפרסם אותה כאן: אני וחבר שלי ביחד חצי שנה, בשנות העשרים לחיינו. ומההתחלה ממש היו ביננו פערים עצומים בנוגע לכל מה שקשור לסקס... הוא אדם מאוד מיני... איך נאמר "אף פעם לא יודע שובע" בעוד אני... מאוד בעייתית. קראתי כאן את התלונה של הבחור שחברתו שוכבת איתו פעמיים- שלוש בחודש, זוהי גם התדירות שלנו, ממש מההתחלה... וגם על זה אני מתפשרת... אם הייתי יכולה, אני משערת שלא היינו עושים שום דבר אף פעם. אם הוא היה יכול, זה היה מגיע גם לכמה פעמים ביום. גם אצלי, כמו אצל נשים רבות, יש טראומה מהילדות שאולי קשורה לעניין ואולי לא. כנראה שכן. כך הייתי מאז ומתמיד... התחלתי לצאת עם חבר שלי חודש לאחר פרידה מהאקס שאיתו הייתי שנתיים וחצי... הפרידה היתה קשורה לעניין הזה... גם שם התדירות היתה כזו... כשנפרדנו הוא אמר לי, תעשי לעצמך טובה... תטפלי בעצמך לפני שאת נכנסת לקשר חדש... והתכוונתי, אבל לא ידעתי איך, ולא הספקתי. יש לי רגשות מאוד חזקים כלפי החבר שלי, ואני מפחדת לאבד אותו, אנחנו מדהימים ביחד מכל שאר הבחינות. יש לנו את אותה ראית עולם, אותם תחביבים, אנחנו כמעט ולא נפרדים לרגע (רק בזמן הלימודים) וממש טוב לנו ביחד... רק ההתאמה המינית ביננו בקרשים... זה מרחף מלמעלה ונמצא תמיד בתודעה שלי, מחריב הכל. אני מרגישה שהציפיות ממני גדולות מדי והלחץ כמעט ומפיל אותי... אני חושבת על העניין הזה כל הזמן, ממש אובססיה. בשיחה האחרונה שלנו על הנושא אמרתי לו שלא אכפת לי שהוא יבגוד בי. הוא נעלב ולא דיבר איתי יומיים... אמר שזאת הדרך שלי להתחמק, לגלגל אליו את הבעיה... לפעמים אנחנו כמעט שם, ובשניה לפני שהוא חודר אלי (או בדיוק כשהוא מנסה) אני נכנסת להיסטריה. מתחילה לבכות במקרה הטוב או חוטפת התקף חרדה במקרה הרע. במקרים ספורים (להלן "המקרה הגרוע") אני רצה לשירותים ומסתגרת שם. כמובן שגם התגובות האילו מעליבות אותו מאוד, ובכל פעם אני מבטיחה לעצמי שהן לא יחזרו אבל הן בלתי נשלטות. מאוד רע לי ולפעמים אני חושבת שאולי כדאי לעזוב עכשיו, ולא לחכות שנתיים וחצי עד שהוא יעזוב מיוזמתו ואני עדין לא אצליח להשתפר. ברור לי שמגיע לו יותר מזה, אבל אני לא מצליחה לא להיות אנוכית ולהישאר בכל זאת. הוא אומר שהוא אוהב אותי, ושנפתור את הבעיה הזאת. שהוא לא מתכוון לעזוב או לבגוד. אבל חצי שנה עברה ואין שום שיפור, אין אפילו מצב לשיפור, אין אפילו רעיון באוויר שאמור לשפר אותי. וכמו שאמרתי עם החבר הקודם שלי הייתי שנתיים וחצי וגם כשהיה ברור שהקשר מתפרק בגלל זה לא הצלחתי לשנות דבר. אני בטיפול פסיכולוגי כבר כמה שנים, אז אין טעם לשלוח אותי לפסיכולוג. וכאן אתם נכנסים לתמונה... מה אני אמורה לעשות? -- בפורום ההוא קיבלתי שוב ושוב את העצה לפנות לסקסולוג. אני לא שוללת אבל אני מאוד ביישנית ואני לא בטוחה שאני יכולה לדבר על הנושא, פנים מול פנים, בפתיחות... גם עם הפסיכולוגית שלי (שאני מרגישה שהיא מעולה- החלפתי 5 פסיכולוגים שונים לפניה) אני לא מצליחה לפתוח את הנושא לחלוטין... הייתי שמחה לקבל עצות פרקטיות... אם יש כאלה...