לסנדרה וצוות מקום
אולי זה לא ענייני, אבל אני חשה צורך להגיב למה שסנדרה ספרה וכן לדברים של הצוות. כמה מלים על עצמי - גם אני שורדת גילוי עריות. ההתעללות התרחשה לפני שנים רבות, ואני בטיפול מאד מוצלח מזה מספר שנים. הידע שלי על הנושא, כולל על הצד הטיפולי, חוץ מהניסיון האישי שלי, מתבסס על קריאת ספרות מקצועית, בין היתר במסגרת עבודה אקדמית שכתבתי בנושא זה. בעיני זה מאד מקומם שסנדרה היא זו שמציעים לה לעזוב את הבית. למה סנדרה את זו שצריכה לעזוב? את לא עשית שום דבר רע. את זו שפגעו בך. וגם מאד קשה לך, כפי שאני מבינה. למה המשפחה שלך לא מתנערת מה"סבא" הזה? זה שאולי הוא אדם זקן זה בעיני לא סיבה לא להרחיק אותו מהבית. יש המון פתרונות. הוא עשה פשע נורא והוא צריך לשלם עליו. האם חשבת להתלונן במשטרה? וגם אם את לא מעוניינת או לא מסוגלת - וזו זכותך המלאה - אני חושבת שה"סבא" הזה שפגע בך הוא זה שצריך לעזוב את הבית והמשפחה שלך צריכה לתת לך גיבוי מלא. זה שאדם הוא זקן ואולי גם חולה לא אומר שהוא לא מסוכן לילדות ונערות. המציאות והסטטיסטיקה מראות שהפוגעים ממשיכים לנצל גם בגיל הזקנה. זה לא נפסק בגיל מסויים. לכן אין לדעתי שום הצדקה לרחם על הפושעים האלה גם כשהם זקנים ומנסים לגייס את גילם כי עורר רחמים. גם הנאצים מועמדים לדין על פשעיהם בגיל מבוגר, והסיבה היא שעל "פשעים נגד האנושות" אין התיישנות. ולדעתי גם על פשעים של גילוי עריות לא צריכה להיות התיישנות (כאן סטיתי קצת לעניין משפטי, אבל כדי להמחיש שהגיל לא מפחית מחומרת העבירה והאופן שגו צריך להתייחס לפשע). ועוד שתי הערות. לגבי ההצעה לפנות לטיפול משפחתי - אני אישית לא חושבת שיש לזה מקום במקרים של גילוי עריות (אני יודעת שזו גישה די "אופנתית", אני מכירה את הספרות בנושא). וזכותה של הנפגעת, וזכותך סנדרה לא להסכים לכך. הנפגעת לא חייבת להידבר או להיות בקשר טיפולי או אחר עם הפוגע. אין לדעתי שום הצדקה מוסרית או טיפולית להושיב את הנפגעת והפוגע באותו החדר, גם אם מדובר בהקשר טיפולי לכאורה. זה אולי טוב בשביל להרגיע את המצפון של "המשפחה" (והחברה) אבל לדעתי זה לא טוב לנפגעת. הנפגעת צריכה להיות במרכז וכולם צריכים לתמוך בה ובמסגרת זו להוקיע ולהקיא את הפוגע מתוכם. לגיבוי הזה יש כשלעצמו ערך טיפולי. אני גם לא מקבלת את הגישה שעומדת בבסיס ה"טיפול" המשפחתי - שהפגיעה קרתה בגלל "חולי משפחתי". ובכל מקרה, כמו שלא עושים גישור (להבדיל מעימות)בין אנס ונאנסת אין מקום לתפיסתי לעשות טיפול בהשתתפות המתעלל והנפגעת. ועוד דבר, הסטטיסטיקה מראה שסיכויי הצלחה בטיפול בפוגעים הם מאד נמוכים ואף קלושים, כך שהטיפול המשפחתי הוא במקרה הזה עלה תאנה בשל חוסר יעילותו. וההערה הנוספת - המעבר להוסטל נשמע לי כשלעצמו חוויה די קשה, בפרט כאשר את במצב נפשי לא כ"כ טוב. זה מוסיף עוד קושי על קושי שכבר קיים. ובנוסף, הוא הוסטל הוא לא תמיד בהכרח מקום בטוח עבור הנפגעות (וגם על כך, לצערי, יש סטטיסטיקות). מה שאני רוצה להגיד לך סנדרה, זה קודם כל שתרגישי יותר טוב ואני מאחלת לך שתקבלי טיפול טוב שיעזור לך להתמודד. ומאד חשוב לי להעביר לך את המסר שזכותך לומר שמה שמציעה הפסיכיאטרית או כל אדם אחר לא מתאים לך. אך לא חייבת לקבל כל פתרון שמציעים לך. היה לי מאד חשוב לומר לך את זה, כדי שתדעי שיש גם אופציות אחרות ושלא תקבלי כמובן מאליו את מה שמציעים לך. ואם לא מתאים לך לשבת בחדר אחד עם האדם שפגע בך, תדעי שזו זכותך המלאה וזכותך לעמוד על כך. זכותך לקבל טיפול פרטני, ללא ההורים והפוגע. אני מקווה שתקבלי את דברי אלה כבאים מתוך הזדהות ואכפתיות, ולא כהתערבות שאינה במקומה. איתך, פנדורה
