Black Stain
New member
שלום..
אני מרגישה אבודה.. התגייסתי בסוף אוגוסט, סה"כ 3 חודשים בצבא. לפני שהתגייסתי (מה שנראה כמו נצח) הייתי אדם שונה לגמרי, צחקתי רוב שעות היום, ידעתי מי אני מה אני, במה אני טובה במה פחות, ידעתי מה אני אוהבת ומה לא, ועכשיו? כלום. שום דבר. אני מרגישה ריקה. אף אחד במשרד לא מבין אותי, וגם ממש לא מנסה כל מה שאי פעם חשבתי שאני התגלה כטעות, כאילו חייתי בבועה כל החיים שלי. כתוצאה מזה אני מסתגרת בתוך עצמי ולא מביאה לאף אחד להכנס, אני מעדיפה שאף אחד לא יפנה אליי ולא ידבר איתי, לדבר עם אנשים נהיה עוול (ולחשוב שפעם הייתי אדם מצחיק מוקף בחברים..) נהייתה טרחה. אני מרגישה כל הזמן צורך להתנצל ולהוכיח את עצמי, למרות שכל פעם שאני עושה את זה אני מגלה שאני פשוט לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך.(איפה זה ואיפה ההשגים שלי בתיאטרון..) אני מרגישה שאני כל הזמן מתחת למיקרוסקופ ואני צריכה לתרץ את עצמי ואת מה שאני. אני לא יודעת מה לעשות בשביל להרגיש טוב יותר, שום דבר לא עוזר וניסיתי הכל, באמת שהכל. בסה"כ התנאים שלי בבסיס הם מה שרציתי, קרוב לבית, לא לעשות יותר מידי, יומיות.. באיזשהו שלב המפקדת שלי (שהיא באמת בסדר, חוץ מזה שהיא נופלת עליי קצת יותר מידי, כנראה היו לה ציפיות ממני ואכזבתי אותה) שאלה אותי אם רע לי, אמרתי לה שכן והיא אמרה שהיא תוכל להמליץ להעביר אותי מחלקה, אבל זה יהיה כלול בלפסול מקצוע (אני סה"כ באפסנאות.) ידעתי שאם אני אפסול את המקצוע הזה הדבר היחיד שאני אוכל לעשות זה להיות פקידה במקום גרוע אף יותר, או שחס וחלילה יעבירו אותי לבסיס רחוק יותר או סגור, אמרתי לה שאני לא רוצה, אבל כן קשה לי, והיא ניסתה לבוא לקראתי ושאלה מה אני חושבת שאני יכולה לעשות, אמרתי לה שאני לא יודעת והיא ניסתה לבוא לקראתי והורידה ממני קצת מהעומס של העבודה.. היא ממש ניסתה לבוא לקראתי אבל זה פשוט לא עוזר.. כשאני חוזרת הביתה מהבסיס אני מתעוררת לחיים שוב, חוזרת לעצמי.. כמעט.. לשעה וחצי בערך עד שאני נזכרת שמחר אני צריכה לחזור למקום הזה שוב.. אני לא מפסיקה לחשוב בלופ על לצאת מהצבא אבל חוזרת לאותה מסקנה שזה לא בא בחשבון.. ההורים שלי ממש נגד ואני לא רוצה לאכזב אותם ואני יודעת מה ההשלכות של זה גם בלי קשר אליהם.. זה כל מה שאני חושבת עליו כשאני בבית (אחרי השעה וחצי שאני מחייכת קצת), מחשבות בלופ.. איך אפשר לצאת ואז למה לא לצאת, עד שאני הולכת לישון.. לפעמים אני הולכת לישון רק בשביל לעצור את המחשבות האלה, כבר נמאס לי לחיות בתוך הראש של עצמי, פעם אהבתי את עצמי, באמת. התגברתי על תקופות קשות של חוסר בטחון עצמי, עבדתי עם עצמי על זה והצלחתי לצאת מזה לגמרי לבד בלי לשתף אף אחד, בעצם.. זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה באמת אחרי תהליך קשה עם עצמי של 3 שנים הצלחתי להתגבר על החוסר ביטחון עצמי לגמרי, לא נותר מזה שום זכר.. ועכשיו הכל חוזר. כל מה שעבדתי עליו כל כך קשה חוזר ואני פשוט לא מצליחה להתמודד עם זה. אני באמת לא יודעת מה לעשות בשביל להרגיש טוב יותר אני לא יודעת מה יכול לעזור, ואני באמת, אבל באמת לא יודעת איך אני הולכת להעביר עוד שנה ו8 וחצי חודשים ככה. אני לא רוצה לאבד את מה שיש לי עכשיו, אני לא רוצה לצאת מהצבא.. איזה עוד אפשרויות נשארו לי חוץ מלסבול יום יום? רק רציתי לפרוק, פעם ראשונה ב19 שנה.
אני מרגישה אבודה.. התגייסתי בסוף אוגוסט, סה"כ 3 חודשים בצבא. לפני שהתגייסתי (מה שנראה כמו נצח) הייתי אדם שונה לגמרי, צחקתי רוב שעות היום, ידעתי מי אני מה אני, במה אני טובה במה פחות, ידעתי מה אני אוהבת ומה לא, ועכשיו? כלום. שום דבר. אני מרגישה ריקה. אף אחד במשרד לא מבין אותי, וגם ממש לא מנסה כל מה שאי פעם חשבתי שאני התגלה כטעות, כאילו חייתי בבועה כל החיים שלי. כתוצאה מזה אני מסתגרת בתוך עצמי ולא מביאה לאף אחד להכנס, אני מעדיפה שאף אחד לא יפנה אליי ולא ידבר איתי, לדבר עם אנשים נהיה עוול (ולחשוב שפעם הייתי אדם מצחיק מוקף בחברים..) נהייתה טרחה. אני מרגישה כל הזמן צורך להתנצל ולהוכיח את עצמי, למרות שכל פעם שאני עושה את זה אני מגלה שאני פשוט לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך.(איפה זה ואיפה ההשגים שלי בתיאטרון..) אני מרגישה שאני כל הזמן מתחת למיקרוסקופ ואני צריכה לתרץ את עצמי ואת מה שאני. אני לא יודעת מה לעשות בשביל להרגיש טוב יותר, שום דבר לא עוזר וניסיתי הכל, באמת שהכל. בסה"כ התנאים שלי בבסיס הם מה שרציתי, קרוב לבית, לא לעשות יותר מידי, יומיות.. באיזשהו שלב המפקדת שלי (שהיא באמת בסדר, חוץ מזה שהיא נופלת עליי קצת יותר מידי, כנראה היו לה ציפיות ממני ואכזבתי אותה) שאלה אותי אם רע לי, אמרתי לה שכן והיא אמרה שהיא תוכל להמליץ להעביר אותי מחלקה, אבל זה יהיה כלול בלפסול מקצוע (אני סה"כ באפסנאות.) ידעתי שאם אני אפסול את המקצוע הזה הדבר היחיד שאני אוכל לעשות זה להיות פקידה במקום גרוע אף יותר, או שחס וחלילה יעבירו אותי לבסיס רחוק יותר או סגור, אמרתי לה שאני לא רוצה, אבל כן קשה לי, והיא ניסתה לבוא לקראתי ושאלה מה אני חושבת שאני יכולה לעשות, אמרתי לה שאני לא יודעת והיא ניסתה לבוא לקראתי והורידה ממני קצת מהעומס של העבודה.. היא ממש ניסתה לבוא לקראתי אבל זה פשוט לא עוזר.. כשאני חוזרת הביתה מהבסיס אני מתעוררת לחיים שוב, חוזרת לעצמי.. כמעט.. לשעה וחצי בערך עד שאני נזכרת שמחר אני צריכה לחזור למקום הזה שוב.. אני לא מפסיקה לחשוב בלופ על לצאת מהצבא אבל חוזרת לאותה מסקנה שזה לא בא בחשבון.. ההורים שלי ממש נגד ואני לא רוצה לאכזב אותם ואני יודעת מה ההשלכות של זה גם בלי קשר אליהם.. זה כל מה שאני חושבת עליו כשאני בבית (אחרי השעה וחצי שאני מחייכת קצת), מחשבות בלופ.. איך אפשר לצאת ואז למה לא לצאת, עד שאני הולכת לישון.. לפעמים אני הולכת לישון רק בשביל לעצור את המחשבות האלה, כבר נמאס לי לחיות בתוך הראש של עצמי, פעם אהבתי את עצמי, באמת. התגברתי על תקופות קשות של חוסר בטחון עצמי, עבדתי עם עצמי על זה והצלחתי לצאת מזה לגמרי לבד בלי לשתף אף אחד, בעצם.. זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה באמת אחרי תהליך קשה עם עצמי של 3 שנים הצלחתי להתגבר על החוסר ביטחון עצמי לגמרי, לא נותר מזה שום זכר.. ועכשיו הכל חוזר. כל מה שעבדתי עליו כל כך קשה חוזר ואני פשוט לא מצליחה להתמודד עם זה. אני באמת לא יודעת מה לעשות בשביל להרגיש טוב יותר אני לא יודעת מה יכול לעזור, ואני באמת, אבל באמת לא יודעת איך אני הולכת להעביר עוד שנה ו8 וחצי חודשים ככה. אני לא רוצה לאבד את מה שיש לי עכשיו, אני לא רוצה לצאת מהצבא.. איזה עוד אפשרויות נשארו לי חוץ מלסבול יום יום? רק רציתי לפרוק, פעם ראשונה ב19 שנה.
אז קודם כל יופי שנפלת על מפקדת סבבה... ו.. מה עם לעבור לתפקיד יותר טוב? אולי משהו עם יותר עניין או אחריות? ואולי למקום אחר? ותמיד טוב לנסות לדבר עם אנשים ולהתחבר... גם אם זה לא אנשים שבדרכ היית מתחברת איתם.. ותמיד אם מרגישה שזה יותר מידי אפשר שוב לנסות לדבר עם המפקדת (באמת נשמע שהיא בסדר, ולא כדאי להמעיט בכך...) או אולי עם רופא או קבן... מקווה שיהיה טוב