שלום,

[איתות]

שלום,

איך בכלל מתחילים להסביר, יש מי שמבין בכלל?...

 

[צוות מקום]

ברוכה הבאה ../images/Emo141.gif

את יודעת מה? אני חושב שאפילו את הקושי בלמצוא את המילים, בלהגדיר את הבלגאן וכל מה שמתחולל בפנים - כבר בנקודה הזו האנשים של הפורום הזה בהחלט מבינים אותך. זה מוכר. אני זוכר את ההודעה הראשונה שכתבתי בפורום. היא היתה מבולבלת, ולא ברורה, ולא הצליחה כמעט בכלל להביע את כל מה שגעש בפנים. אבל כתבתי. וגם את כתבת. וזו נקודת התחלה מצויינת. ממנה אפשר להתחיל ליצור קומוניקציה. ברוכה הבאה.

דניאל-

 

[איתות]

המשך

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, אני אפילו לא יודעת למצוא את המילים הנכונות, אבל אני מרגישה כל-כך אבודה ושוקעת שאני מוצאת את עצמי מגיעה לפה ואפילו לא בטוחה מה אני רוצה להרגיש. הקלה זה ברור אבל איך?... נ.ב. איך ידעת שאני בת?

 

[צוות מקום]

שלום איתות

אני עונה לך בינתיים ודניאל יענה לך בהמשך. לגבי איפה להתחיל - אולי תגידי משהו על עצמך, מה שאת רוצה כדי שתהיה לנו תמונה של מי את. ואז אם את רוצה, ספרי מה הביא אותך לפורום הזה דווקא, במלים שאת מסוגלת כרגע להשתמש בהן. מה קרה לך? כמה זמן עבר מאז (או שזה נמשך עד היום)? ונמשיך משם... בהצלחה, אילנה

 

[איתות]

משהו על עצמי

משהו על עצמי... קצת קשה לי להגיד משהו על עצמי כיום כאשר כל מה שמגדיר אותי עכשיו קרה לפני כל כך הרבה שנים. אני אפילו לא זוכרת כמה, רק הבזקים של פעם עם ריחות ותחושות שלמרות כל הזמן לא נמחקו. זה דוד שלי!!

 

[ילדונת~]

איתות יקרה...

רק רציתי לשלוח חיבוק ענק

ומחזיקה את ידך

 

[moonlight]

איתות...

ברוכה הבאה... זה קשה בהתחלה. מאד קשה. גם ההתחלה שלי לפני שנה פלוס היתה נוראית. רועדת מול המילים פה. בוכה... והיום זה אחרת. יש פה כל כך הרבה תמיכה. כל כך הרבה אהבה... ואצלי זה אבא... את ממש לא לבד. אור.

 

[איתות]

...

אז איך? איך עושים? מרב שינה אני כבר לא מצליחה לישון, אני לא מוצאת מפלט בביתי, לא אצל הוריי, אנשים לא מבינים, מתרחקים, ואני מצידי לא יכולה להסביר וגם לא ממש רוצה לחשוף. כבר אין לי כח, אני כל-כך על הקצה, לא כמו פעם ובכל זאת, מסוכנת. מה עושים? מה עושים? ואפילו הכתיבה פה עושה לי בחילה ואני מפחדת שזה נראה מוגזם או לא מובן או סתם תמוהה... אני מאבדת אחיזה...

 

[צוות מקום]

איתות יקרה

זה כל כך מובן שתרגישי ככה ואחרים היו במקום הזה שבו את נמצאת עכשיו. העבר לא מסכים יותר לשבת בשקט בקופסה שלו ודורש התייחסות.לא ניתן לחזור לאחור ולהגיד - לא היה כלום, ממשיכים כרגיל. קשה גם להגיד לעצמך - "זה היה כלום, זה לא חמור עד כדי כך", כי כנראה זה חמור ממש עד כדי כך. מה שעושים, זה לדבר. לספר. מה שקרה לך הוא דבר קשה ומכאיב אבל את לא צריכה להתבייש בכלום. הוא צריך להתבייש. ואת לא חייבת לספר למי שלא מבין. את מוזמנת לדבר עם אנשים שעברו את מה שאת עברת ולראות איך את מתקדמת מהמקום הזה הלאה. איך דברים פתאום מקבלים משמעות אחרת ואת מקבלת כוחות חדשים. רק לא לשתוק, רק לא להשתיק את עצמך יותר. מותר לך לדבר, מותר לך לקבל תמיכה והבנה מאחרים. אם את רוצה לקרוא על הנושא, את יכולה לעשות את זה במדור הזה באתר מקום. ואת לא לבד, לא חייבת להיות לבד יותר לעולם. אילנה

 

[איתות]

יום חדש...

יש פה משהו?

 

[צוות מקום]

יש...

מה שלומך היום?

 

[איתות]

היי

עייפה, כל כך עייפה, יש לי מבחן ענקי עוד יומיים ואני לא מוצאת טיפת ריכוז או שקט, מצד אחד זה מלחיץ אותי ומצד שני נראה לי כל-כך שולי, ומצד שלישי אולי זה הדבר האחרון שעוד מכריח אותי להשאר בקשר עם "החיים" אולי בלי זה בכלל הייתי מסתנפת בבית ולא יוצאת...

 

[צוות מקום]

כל התמודדות כזאת

היא בכלל לא שולית... היא מחברת אותך לחיים, לכוחות שלך. מוכיחה לך יותר מכל כמות של מלים, שאת כן מסוגלת, למרות כל הכאב, להמשיך לבנות את חייך. ואת יודעת מה, עצם הבחירה ללכת ללמוד היא הרי שלך... תמיד היית יכולה לבחור להסתנף, לא?