beautiful loser
New member
שלום.
אני לא לגמרי בטוחה מה זה הפורום הזה, או מה זה הקטע הזה, אבל שיהיה: ניסיון היא ידעה שהיא כזו. סגורה מדי, מופנמת מדי, צדקנית מדי, מטיפה מדי. פשוט מדי. מרובעת. מקובעת. אפרורית. משעממת. ועוד הרבה מילים כאלו, שמתאימות כדי לתאר פרופסור מזדקן למתמטיקה. גבר ממושקף, כפוף, לבוש חליפה מחויטת מדיפת ריח נפטלין ונושא מקטרת. אך היא הייתה נערה צעירה ויפה. כפופה קצת, נכון, ובעברה ממושקפת. אך בסך הכל, נערה יפה. גבוהה, מלאה מעט, בעלת שיער שופע ועיניים בצבע מסתורי הנע בין קודקודי הירוק-כחול-אפור לעתים תכופות. היא החליטה שלא תהיה כזו. היא תשתנה. תעבוד על עצמה. תנסה, תחייך, תזרום. היא תהפוך את עורה. זה אפשרי, האמינה. אדם יכול להשתנות. והיא התחילה. בתחילה החליטה שעליה לשבור מחסומים פסיכולוגיים. לכן הלכה דווקא למקומות שהיה לה קשה בהם, שהרגישה בהם לא בנוח, שפגשה בהם אנשים שכבר שנים לא ראתה ושלא הייתה מעוניינת לפגוש. היא איבדה קצת מחששה הראשוני. היא בחרה לעצמה בושם. "212 סקסי". וכשהשילה מעליה את העכבות שהקשו עליה לבטא באוזני המוכרת את שם הבושם, איבדה גם קצת מתמימותה הילדותית. היא ניסתה תספורת חדשה והחלה להתאפר. מרחה לק על ציפורני רגליה, קנתה בגדים חדשים (אפילו שמלות) ועשתה קעקוע זמני על כף הרגל. היא קצרה מחמאות למכביר, והרגישה יפהפייה. המראה משקרת? לא בטוח. התספורת הלמה אותה והאיפור הדגיש את עיניה. היא נהנתה להתבונן ברגליה המעוטרות, ולענוד את החיוך המשועשע כתכשיט אלגנטי בכל פעם שמישהו הבחין בשינויים שחלו בה. יחד עם מעט מתחושת הבושה, איבדה גם חלק מהפשטות והאותנטיות שהיו בה מאז ומעולם. היא ניסתה לשתות קצת. קודם לבד, אחר כך עם חברות. לא משהו רציני, רק בירה. וכבדיחה מטופשת, טעימה מוודקה. היא לא אהבה את זה, אבל למדה שהיא מסוגלת לשתות ולדעת מתי לעצור. היא לא השתכרה ולא עשתה שטויות. רק ניסתה. כדי לדעת שהיא יכולה. אחרי מספר פעמים, היטשטשה הסלידה מטעמה המר של הבירה, ואיתה היטשטשו גם חלק מהגבולות הברורים. היא הכריחה את עצמה להתרועע עם אנשים חדשים ולהסתובב בחברה בה לא הייתה מתחככת בשגרת חייה הקודמת. ניסתה להשתלב בשיחה, להיראות מקסימה ומשעשעת ולא לעמוד בצד שותקת במבוכה. רוב הזמן חשה שמאמציה שקופים מדי וכושלים מדי, אך המשיכה לנסות. לאט לאט זה הפך פשוט קצת יותר, והיא הפכה לכנה וישרה קצת פחות. היא התנסתה בחוויות חדשות. צנחה בצניחה חופשית, הלכה להופעות של זמרים כאלו ואחרים... מהצניחה נהנתה מאוד. בהופעות הרגישה לא בנוח. ניסתה להשתלב, לא להתבלט, להתנועע כמו כולם בלי לחוש מגוחכת, בלי לחשוב שכולם יודעים בדיוק מי היא ועד כמה אינה שייכת לשם. לפעמים, למספר רגעים, הצליחה לשכוח מהדימוי החיצוני שלה ופשוט ליהנות מהמוזיקה. היא איבדה קצת מהפחד המשתק, אך לא את כולו. מה שאיבדה יותר היה הגדרתה העצמית. והיום? היום היא פחות או יותר אותו דבר. פחות ויותר אותו דבר. עם קצת פחות חששות, עכבות וקיבעונות. עם זהות קצת פחות מגובשת ותשובות פחות טובות לשאלות כמו למה, כמה, איך בדיוק ועד מתי. ועם תחושה חזקה יותר. תחושה שהיא בודדה, ואבודה, ומובסת, ולא יודעת.
אני לא לגמרי בטוחה מה זה הפורום הזה, או מה זה הקטע הזה, אבל שיהיה: ניסיון היא ידעה שהיא כזו. סגורה מדי, מופנמת מדי, צדקנית מדי, מטיפה מדי. פשוט מדי. מרובעת. מקובעת. אפרורית. משעממת. ועוד הרבה מילים כאלו, שמתאימות כדי לתאר פרופסור מזדקן למתמטיקה. גבר ממושקף, כפוף, לבוש חליפה מחויטת מדיפת ריח נפטלין ונושא מקטרת. אך היא הייתה נערה צעירה ויפה. כפופה קצת, נכון, ובעברה ממושקפת. אך בסך הכל, נערה יפה. גבוהה, מלאה מעט, בעלת שיער שופע ועיניים בצבע מסתורי הנע בין קודקודי הירוק-כחול-אפור לעתים תכופות. היא החליטה שלא תהיה כזו. היא תשתנה. תעבוד על עצמה. תנסה, תחייך, תזרום. היא תהפוך את עורה. זה אפשרי, האמינה. אדם יכול להשתנות. והיא התחילה. בתחילה החליטה שעליה לשבור מחסומים פסיכולוגיים. לכן הלכה דווקא למקומות שהיה לה קשה בהם, שהרגישה בהם לא בנוח, שפגשה בהם אנשים שכבר שנים לא ראתה ושלא הייתה מעוניינת לפגוש. היא איבדה קצת מחששה הראשוני. היא בחרה לעצמה בושם. "212 סקסי". וכשהשילה מעליה את העכבות שהקשו עליה לבטא באוזני המוכרת את שם הבושם, איבדה גם קצת מתמימותה הילדותית. היא ניסתה תספורת חדשה והחלה להתאפר. מרחה לק על ציפורני רגליה, קנתה בגדים חדשים (אפילו שמלות) ועשתה קעקוע זמני על כף הרגל. היא קצרה מחמאות למכביר, והרגישה יפהפייה. המראה משקרת? לא בטוח. התספורת הלמה אותה והאיפור הדגיש את עיניה. היא נהנתה להתבונן ברגליה המעוטרות, ולענוד את החיוך המשועשע כתכשיט אלגנטי בכל פעם שמישהו הבחין בשינויים שחלו בה. יחד עם מעט מתחושת הבושה, איבדה גם חלק מהפשטות והאותנטיות שהיו בה מאז ומעולם. היא ניסתה לשתות קצת. קודם לבד, אחר כך עם חברות. לא משהו רציני, רק בירה. וכבדיחה מטופשת, טעימה מוודקה. היא לא אהבה את זה, אבל למדה שהיא מסוגלת לשתות ולדעת מתי לעצור. היא לא השתכרה ולא עשתה שטויות. רק ניסתה. כדי לדעת שהיא יכולה. אחרי מספר פעמים, היטשטשה הסלידה מטעמה המר של הבירה, ואיתה היטשטשו גם חלק מהגבולות הברורים. היא הכריחה את עצמה להתרועע עם אנשים חדשים ולהסתובב בחברה בה לא הייתה מתחככת בשגרת חייה הקודמת. ניסתה להשתלב בשיחה, להיראות מקסימה ומשעשעת ולא לעמוד בצד שותקת במבוכה. רוב הזמן חשה שמאמציה שקופים מדי וכושלים מדי, אך המשיכה לנסות. לאט לאט זה הפך פשוט קצת יותר, והיא הפכה לכנה וישרה קצת פחות. היא התנסתה בחוויות חדשות. צנחה בצניחה חופשית, הלכה להופעות של זמרים כאלו ואחרים... מהצניחה נהנתה מאוד. בהופעות הרגישה לא בנוח. ניסתה להשתלב, לא להתבלט, להתנועע כמו כולם בלי לחוש מגוחכת, בלי לחשוב שכולם יודעים בדיוק מי היא ועד כמה אינה שייכת לשם. לפעמים, למספר רגעים, הצליחה לשכוח מהדימוי החיצוני שלה ופשוט ליהנות מהמוזיקה. היא איבדה קצת מהפחד המשתק, אך לא את כולו. מה שאיבדה יותר היה הגדרתה העצמית. והיום? היום היא פחות או יותר אותו דבר. פחות ויותר אותו דבר. עם קצת פחות חששות, עכבות וקיבעונות. עם זהות קצת פחות מגובשת ותשובות פחות טובות לשאלות כמו למה, כמה, איך בדיוק ועד מתי. ועם תחושה חזקה יותר. תחושה שהיא בודדה, ואבודה, ומובסת, ולא יודעת.
