שלום.

[hope3]

שלום.

אני כותבת לכם מתוך דאגה ועצבות. אני אמא לילד בן 11 שנחשב חכם ומוכשר. מגיל צעיר הוא התאפיין בקופצנות ופעלתנות רבה במובן החיובי. לאחר שהות בחו"ל חזרנו לארץ והוא נתקל בקשיי קליטה רבים. הצמדנו לו מורה שמסייעת לו פעמיים בשבוע והוא היגיע להישגים מצוינים על פי כל קנה מידה, גם ביחס לכיתתו. אולם הוא מתקשה להיות מרוכז זמן רב, בסיפוריו לא מבחין בין עיקר לטפל, מרבה להשתמש בהשמעת קולות כאשר מנסה להסביר משהו ולא במילים. הוא מבודד חברתית ורק הילדים "הדחויים" נמשכים אליו. האחרים מלגלגים עליו ואף אלימים כלפיו. הוא ילד טוב, אחראי, מסור לאחיו אך פגיע ועצוב. לאחרונה אף התבטא במילים קשות כמו "אני רוצה למות". המורה ואני חושבות שהוא סובל מאיזושהי הפרעת קשב על בסיס רגשי. פניתי טלפונית למאבחנת דידקטית, הנחשבת לעילוי בתחומה אך היא היציעה לפנות לפסיכולוגית, אינני יודעת על בסיס מה. מה דעתכם? כיצד עלי לפנות לנושא? אשמח על התייחסותכם. hope3

 

[זהבה נ]

הופ3 שלום לך, אני מאוד מתחברת

למה שהבן שלך מרגיש, יותר מאשר לכל דבר אחר והוא גם אמר לך את זה:"אני רוצה למות", אמירה מאוד קשה לאמא ולכל הורה. לדעתי, דחוף התיעצות עם פסיכיאטר, מופיעים אצלו סממני דיכאון וחשוב שתבררו ביחד אתו ועם אש מוסמך לכך את המקור לדיכאון הזה. מחשבות ודיבור על אובדנות הם רמזור מאוד גדול ולא מזלזלים בכן (אפילו אם זה לא אזעקת אמת) ואין לו רצון ליישם את זה, בכדי שלא יהיה מאוחר ותגידו "איך לא התייחסנו?". ברור שיש לו קושי רגשי ומאבחנת דידקטית שתחום ההתמחות שונה לחלוטין מהתחום הרגשי, לא תעזור לו במקרה הזה. יפה מצידה שהפנתה אתכם לטיפול בתחום הרגשי, גם להערכתי זה המוקד. תשובי לספר לנו כאן מה קורה אתכם וכיצד פעלתם. בהצלחה,

 

[דליה.ד]

שלום הופ! ברור לגמרי

על סמך מה הילד מופנה לעזרה רגשית...על סמך מחשבות אובדניות שהוא מבטא. צריך לעזור לו ולטפל בו לפני כניסת גיל ההתבגרות הנורא במיוחד לילדים עם קשיים רגשיים (ולא רק...). ילד המבטא מחשבות אבדניות הוא ילד בסיכון שזקוק לעזרה מקצועית. פני עוד היום. בהצלחה!

 

[Diana M]

שלום הופ יקרה

שלום הופ וברוכה הבאה

אני מסכימה עם דברי זהבה ודליה. בנך במצוקה. הוא נותן אותות רבים למצוקה זו. כגון העצבות אותה תארת, הקולות ומן הסתם ישנם סימנים נוספים. יתכן ולא יחסתם חשיבות רבה מדי לסימנים אלה, וכעת הוא מאותת באור אדום גדול "אני רוצה למות" . במשפט זה יש הרבה מאוד מצוקה וקריאה לעזרה. מתוך הודעתך קשה להבין מה עלול לגרום לו למצוקה זו. יתכן והמעבר, הניתוק מהסביבה המוכרת, הקשיים להסתגל, הקשיים החברתיים. אולי ישנם גורמים וסיבות נוספות. לעיתים המצב הלימודי עשוי בהחלט לגרום לילד הרגיש רע עם עצמו. לפגוע בדימוי העצמי שלו ופעמים רבות אכן אנו מאמינים כי שיפור ההישגים הלימודיים עשוי להביא לשיפור בתחום הריגשי. לכן אני מבינה מדוע בחרת לפנות למאבחנת דידקטית. אך על פי תאורך אין זה המקרה. בנך כנראה ילד נבון מאוד. הוא הצליח לצמצם פערים, להשתלב מבחינה לימודית ולהגיע להישגים. לכן קשה להניח כי זו הסיבה למצוקתו. אולי גם לך לקשה יותר להתמודד עם המכאובים הריגשיים שלו ולכן את בוחרת להתמודד בתחום בו את חשה בטוחה יותר, התחום הלימודי. בנך זקוק לסיוע. וגם את. לא הייתי פונה מייד לפסיכיאטר. אך כן הייתי פונה ליעוץ אצל גורם מקצועי אמין ומקובל עליך. זו יכולה להיות יועצת בית הספר, הפסיכולוג/ית של בית הספר או פסיכולוג חיצוני. ולא הייתי ממתינה עם כך אלא עושה זאת בהקדם. וגבי בנך ואמירתו, את יכולה לומר לו כמה עצוב לך לשמוע דבר כזה. כמה את אוהבת אותו ומבינה שמאוד מאוד קשה לו ושאת רוצה מאוד לעזור לו. נסי לשוחח עימו. להיות איתו. אינך צריכה לחקור אותו. נסי לתת לו את התחושה שאת שם איתו. במילים בחיבוק , במעשים. למחשבות אובדניות מגיעים בעיקר כאשר חשים בדידות קשה ותחושה ששום דבר לא ישתנה שאין תקווה. חשוב שתהיי שם עבורו ושהוא ידע כי שאת איתו. אולי תזדקקי גם להדרכה כיצד לעשות זאת. במידה ויהיה צורך הפסיכולוג ימליץ לשלב גם התערבות פסיכיאטרית. השארי איתנו הופ ונשתדל ללוות אותך ולתמוך. גם את לא צריכה להרגיש לבד.