שלום
אני כותב את ההודעה הזאת עם מעט חשש, כי אני לא רגיל לשתף אנשים במחשבות שלי. במקרים המעטים שכן יצא לי אז במקרה הגרוע הרגשתי שהעמדתי את הצד השני באיזו מבוכה, ובמקרה יותר טוב נכון שזכיתי באמפתיה אבל גם בחוסר יכולת לעזור. חשש אחר שלי הוא שמעקב קצר אחר הפורום גרם לי לשים לב שיש כאן בעיקר נשים, ואני מאמין שכגבר החוויה שלי מעט שונה. בכל מקרה אני רוצה לשתף כי קיים אצלי רצון לשפר את המצב ולהשיג אולי יותר יציבות.
הסיפור בקצרה -
חזרתי לארץ אחרי כמה שנים של נסיעות ועבודות זמניות. מצאתי דירה, עבודה והתחלתי ללמוד. די מהר התחלתי להרגיש תחושה של ריקנות שהכרתי אצלי כבר; ירידה דרסטית באנרגיה שמתבטאת בחוסר מוטיבציה ותפקוד בכל מיני תחומים (מהשקעה בלימודים ועד להכנת אוכל), עצבות, בעיות בשינה ואי-סדירות בארוחות. בסוף הסמסטר הגעתי למצב של חוסר תפקוד טוטאלי, חשבתי לעזוב את הלימודים ובאופן כללי הכל נראה שחור. אחרי כמה ימים של מחשבה וקצת עזרה מחברים עברתי את זה. החלטתי להפחית את העומס בלימודים והורדתי כמה קורסים, בנוסף אמצתי גישה של לבחון את המציאות בכמה רבדים ולא רק באופן שלילי ופסימי כמו שאני רגיל. עוד דבר זה שנהייתי יותר סלחן כלפי עצמי והפסקתי קצת פחות להאשים ולכעוס על עצמי. ניסיתי לקבל את המצב כמו סוג של כאב כרוני, הרי אם היו לי כאבי גב ברור שלא הייתי מאשים את עצמי בחוסר תפקוד כתוצאה מכך.
למרות השיפור בהרגשה עדיין נשארו דברים לא פתורים שיוצרים אצלי תסכול הולך וגובר, אני מרגיש שהדבר יכול להוביל אותי שוב למקום רע. למשל שבוע הבא יש לי בחינה, לא ממש הצלחתי ללמוד כמו שצריך למרות שהקורס הזה מעניין אותי מאד. באופן כללי הלימודים זה אחד הדברים החיוביים אצלי בחיים כרגע. אני מרגיש שהלימודים מעניינים אותי אבל לא יכול לנמק ולזכור למה. הריכוז שלי הולך לאיבוד לתוך איזה חור שחור, אני לא חושב על שום דבר באמת, פשוט נמצא באיזה ריחוף וחוסר מיקוד. זה נוגע כמעט לכל דבר. הדברים האלה מעוררים בי כעס ואי שקט עצומים. אני מוצא את עצמי נרדם בחמש בבוקר ביום שאני צריך להיות בעבודה בשמונה או שאני הולך ברחובות שעות רק בשביל להוציא אנרגיות. איבדתי עניין בדברים שאני הכי אוהב; ספרים, קולנוע ומוסיקה, המקרים היחידים שאני כן מתעסק בהם זה אם הם כוללים התייחסות לאלימות וחוסר שליטה עצמית, שני דברים שאני נהיה יותר מזוהה אתם.
אני נוטה פחות לפגוש אנשים וגם שאני פוגש אז הרבה פעמים האינטרקציה מעיקה עליי ומועררת בי כעס. כשאני כן יוצא עם חברים תמיד זה מערב אלכוהול וסמים ואני לא מרגיש שהמפגשים האלה ממלאים אצלי איזשהו צורך חברתי אלא רק מגבירים את האי-שקט שלי. לפגוש אנשים חדשים או בחורות הפך למשהו מאד טעון עבורי, כי מצד אחד יש לי רצון לקשר עמוק וממלא ומצד שני אני רואה חוסר יכולת ומשמעות בלבנות קשר כזה.
יש בי רצון לשפר את המצב, כי לכל מקום שאני הולך אז מלווה אותי המשקולת המנטלית הזאת. העניין הוא שיש לי חוסר אמון בפתרונות שהציעו לי: לגבי טיפול פסיכולוגי, הניסיון שעשיתי בעבר, אמנם שהייתי נער, לא הניב תוצאה חיובית למצוקה שהייתי בה באותה תקופה. טיפול בתרופות זה משהו שנוגד את דרך חיים שלי, בעיקר בכך שהן נוסו על בעלי חיים.
אני אשמח לשמוע תגובה לגבי חוויות של אנשים עם דילמות דומות, ובמקרה שהם בחרו בטיפול פסיכולוגי/תרופתי מה הציפיות שהיו להם טרם הטיפול ואם הן התממשו או לא.
תודה.
אני כותב את ההודעה הזאת עם מעט חשש, כי אני לא רגיל לשתף אנשים במחשבות שלי. במקרים המעטים שכן יצא לי אז במקרה הגרוע הרגשתי שהעמדתי את הצד השני באיזו מבוכה, ובמקרה יותר טוב נכון שזכיתי באמפתיה אבל גם בחוסר יכולת לעזור. חשש אחר שלי הוא שמעקב קצר אחר הפורום גרם לי לשים לב שיש כאן בעיקר נשים, ואני מאמין שכגבר החוויה שלי מעט שונה. בכל מקרה אני רוצה לשתף כי קיים אצלי רצון לשפר את המצב ולהשיג אולי יותר יציבות.
הסיפור בקצרה -
חזרתי לארץ אחרי כמה שנים של נסיעות ועבודות זמניות. מצאתי דירה, עבודה והתחלתי ללמוד. די מהר התחלתי להרגיש תחושה של ריקנות שהכרתי אצלי כבר; ירידה דרסטית באנרגיה שמתבטאת בחוסר מוטיבציה ותפקוד בכל מיני תחומים (מהשקעה בלימודים ועד להכנת אוכל), עצבות, בעיות בשינה ואי-סדירות בארוחות. בסוף הסמסטר הגעתי למצב של חוסר תפקוד טוטאלי, חשבתי לעזוב את הלימודים ובאופן כללי הכל נראה שחור. אחרי כמה ימים של מחשבה וקצת עזרה מחברים עברתי את זה. החלטתי להפחית את העומס בלימודים והורדתי כמה קורסים, בנוסף אמצתי גישה של לבחון את המציאות בכמה רבדים ולא רק באופן שלילי ופסימי כמו שאני רגיל. עוד דבר זה שנהייתי יותר סלחן כלפי עצמי והפסקתי קצת פחות להאשים ולכעוס על עצמי. ניסיתי לקבל את המצב כמו סוג של כאב כרוני, הרי אם היו לי כאבי גב ברור שלא הייתי מאשים את עצמי בחוסר תפקוד כתוצאה מכך.
למרות השיפור בהרגשה עדיין נשארו דברים לא פתורים שיוצרים אצלי תסכול הולך וגובר, אני מרגיש שהדבר יכול להוביל אותי שוב למקום רע. למשל שבוע הבא יש לי בחינה, לא ממש הצלחתי ללמוד כמו שצריך למרות שהקורס הזה מעניין אותי מאד. באופן כללי הלימודים זה אחד הדברים החיוביים אצלי בחיים כרגע. אני מרגיש שהלימודים מעניינים אותי אבל לא יכול לנמק ולזכור למה. הריכוז שלי הולך לאיבוד לתוך איזה חור שחור, אני לא חושב על שום דבר באמת, פשוט נמצא באיזה ריחוף וחוסר מיקוד. זה נוגע כמעט לכל דבר. הדברים האלה מעוררים בי כעס ואי שקט עצומים. אני מוצא את עצמי נרדם בחמש בבוקר ביום שאני צריך להיות בעבודה בשמונה או שאני הולך ברחובות שעות רק בשביל להוציא אנרגיות. איבדתי עניין בדברים שאני הכי אוהב; ספרים, קולנוע ומוסיקה, המקרים היחידים שאני כן מתעסק בהם זה אם הם כוללים התייחסות לאלימות וחוסר שליטה עצמית, שני דברים שאני נהיה יותר מזוהה אתם.
אני נוטה פחות לפגוש אנשים וגם שאני פוגש אז הרבה פעמים האינטרקציה מעיקה עליי ומועררת בי כעס. כשאני כן יוצא עם חברים תמיד זה מערב אלכוהול וסמים ואני לא מרגיש שהמפגשים האלה ממלאים אצלי איזשהו צורך חברתי אלא רק מגבירים את האי-שקט שלי. לפגוש אנשים חדשים או בחורות הפך למשהו מאד טעון עבורי, כי מצד אחד יש לי רצון לקשר עמוק וממלא ומצד שני אני רואה חוסר יכולת ומשמעות בלבנות קשר כזה.
יש בי רצון לשפר את המצב, כי לכל מקום שאני הולך אז מלווה אותי המשקולת המנטלית הזאת. העניין הוא שיש לי חוסר אמון בפתרונות שהציעו לי: לגבי טיפול פסיכולוגי, הניסיון שעשיתי בעבר, אמנם שהייתי נער, לא הניב תוצאה חיובית למצוקה שהייתי בה באותה תקופה. טיפול בתרופות זה משהו שנוגד את דרך חיים שלי, בעיקר בכך שהן נוסו על בעלי חיים.
אני אשמח לשמוע תגובה לגבי חוויות של אנשים עם דילמות דומות, ובמקרה שהם בחרו בטיפול פסיכולוגי/תרופתי מה הציפיות שהיו להם טרם הטיפול ואם הן התממשו או לא.
תודה.
