שלום

[sivici]

שלום

זאת הפעם הראשונה שאני כותבת,
אמא שלי נפטרה לפני 20 שנה כשהייתי בת 7, בשנים האחרונות אני נמצאת בתהליך שבו הדבר שהכי כואב זה שאני מתחילה לקלוט מה שאני לא ידעתי עד עכשיו שאני מפסידה/ הפסדתי.

 

[mykal]

מבינה, אבל,

לא כדאי להלחם על הרגשת ההפסד,
אלא למצוא את הטוב בכל דבר.
אכן, החמצת להכיר את מי שילדה אותך, ואהבה אותך,
אבל--מצד שני--'הרוחת' את הזמן הכאב של ההתמודדות עם הסבל, עם הפרידה,
היום ממבט של בחורה בוגרת ועצמאית--את יכולה לטפוח לך על הכתף ולומר--
הנה קבלתי גנים טובים ואני אדם בזכות עצמי.

מאחלת לך להעריך את עצמך--ולהיות אמא אכפתית ומפנקת--
שיהיה פיצוי על האמא שאין לך.

 

[אשבל1]

הי sivici

אני שומעת ומבינה את הקושי הכפול שאת חווה בימים אלו, האחד הוא ההחמצה, כל החויות שאת החמצת ושאימך החמיצה , שלא חויתן ביחד כבת ואם, והשני הוא הגילוי של ההפסד, אשר נשמע מביא איתו הרבה עצב וכאב.... אולי תרצי לספר, האם קרה אירוע ספציפי שהציף את הרגשות האלו?

 

[sivici]

תהליך

יש כמה גורמים שמשפיעים על ההרגשה הזו, בשנים האחרונות יש את הרגעים בעיקר סביב האזכרה. האזכרה היתה לפני שבוע ומשהו, בנוסף אני מסיימת תואר טיפולי שהשפיע עלי מאוד והייתי בטיפול קצר שעסק בזה.
אף פעם לא היתה לי בעיה לדבר עם זה עם אחרים ובבית זה לא היה טאבו אבל בשלוש שנים של התואר (בעיקר בשנה האחרונה) בלט הנושא שאני מדברת וחושבת על מעשים ולא מדברת וחושבת רגשות (בגלל זה הטיפול).

 

[אשבל1]

נשמע שהגעת לשלב של בשלות

לפתוח עם עצמך את הדברים..

לפי המקצוע שבחרת אני מבינה שיש בך הרבה רצון לנתינה לאחרים ונפלא שאת נותנת ומטפלת גם בעצמך...

לגבי האזכרה, האם זה משהו שקשור בטכס עצמו שמעורר את הרגשות? היום הזה? האם את בוחרת להקריא משהו ?