Miss so and so
New member
שלום
קשה לי עם עצמי.
בתכל'ס החיים שלי דיי טובים.
מצאתי עבודה לפני חודשיים, וזו העבודה שאני מחזיקה בה מעמד הכי הרבה עד היום. לא התגשמות החלומות שלי, אבל עבודה נחמדה באוירה טובה ואנשים טובים.
קשה לי להיות כל הזמן עם אנשים אחרים, ובעבודה הזו זה בדיוק במידה - אני קופאית ואני לא צריכה להיות בקשר עם הבן אדם שמולי יותר מדקה או שתיים וחיוך מנומס ו"תודה רבה, יום טוב" יוצא לי דיי אוטומטי.
בילדותי תמיד הייתי זו שמציקים לה או מחרימים אותה, אף פעם לא הצלחתי להבין למה (חוץ מזה שילדים הם עם אכזר).
היום מאוחר יותר אמורים להגיע אלינו שני בני הדודים שלי - אחד עם האישה והילדים, ואני אוהבת את כולם מאד, אבל אין לי כח להתעסק עם כל הבישולים וההתארגנויות. ואני עושה כי אין לי ברירה, ואו אני מבשלת או אני מבשלת בבית.
אז אימי שאלה אותי למה אני במצב רוח רע. לא רציתי לספר כי ידעתי שהיא לא תאהב את התקובה, אהל היא התעקשה, וכשסיפרתי שאין לי כח לבישולים היא הטיחה בי שהייתי צריכה להתארגן כבר מאתמול, שהיא בחיים לא תגיד להם לא לבוא ושאני אוהבת להרגיש מסכנה וכשהיא תמות לאף אחד אחר בעולם לא יהיה אכפת ממני.
אין לי איך להסביר לה שהלוואי ויכולתי לבלות את כל השבת במיטה, בשקט השליו הזה של שבת, בלי התרוצצות, בלי רעש, בלי ילדים קטנים שמפזרים צעצועים בסלון ומבוגרים שאוכלים עוגה מעל המגירה הפתוחה של הסכום.
קשה לי עם כל זה ואני צריכה את השבת כדי להטעין את הסוללה לשבוע הבא.
אני לא מסכנה, אני מודעת היטב לזה שאין לי חברים ובני הדודים שלי רק מתקשרים אליי כשהם לא מצליחים להשיג אותה בטלפון.
לא אוהבת להיות בלי חברים אבל גם לא יודעת איך למצוא (להשיג? לחפש? לעשות?) חברים חדשים מחוץ לאינטרנט. אף פעם לא הצלחתי לקלוט את העניין הזה.
ראיתי כמה עמודים אחורה שאנשים כתבו שהם אוהבים אנינה/מנגה. גם אני! רשימת האהובים עליי ארוכה וכוללת כל מיני, וכרגע אני רואה גינטמה, וואן פיס ושינגקי נו קיוג'ין. אז אולי אתחיל מזה?
חפרתי קצת...
קשה לי עם עצמי.
בתכל'ס החיים שלי דיי טובים.
מצאתי עבודה לפני חודשיים, וזו העבודה שאני מחזיקה בה מעמד הכי הרבה עד היום. לא התגשמות החלומות שלי, אבל עבודה נחמדה באוירה טובה ואנשים טובים.
קשה לי להיות כל הזמן עם אנשים אחרים, ובעבודה הזו זה בדיוק במידה - אני קופאית ואני לא צריכה להיות בקשר עם הבן אדם שמולי יותר מדקה או שתיים וחיוך מנומס ו"תודה רבה, יום טוב" יוצא לי דיי אוטומטי.
בילדותי תמיד הייתי זו שמציקים לה או מחרימים אותה, אף פעם לא הצלחתי להבין למה (חוץ מזה שילדים הם עם אכזר).
היום מאוחר יותר אמורים להגיע אלינו שני בני הדודים שלי - אחד עם האישה והילדים, ואני אוהבת את כולם מאד, אבל אין לי כח להתעסק עם כל הבישולים וההתארגנויות. ואני עושה כי אין לי ברירה, ואו אני מבשלת או אני מבשלת בבית.
אז אימי שאלה אותי למה אני במצב רוח רע. לא רציתי לספר כי ידעתי שהיא לא תאהב את התקובה, אהל היא התעקשה, וכשסיפרתי שאין לי כח לבישולים היא הטיחה בי שהייתי צריכה להתארגן כבר מאתמול, שהיא בחיים לא תגיד להם לא לבוא ושאני אוהבת להרגיש מסכנה וכשהיא תמות לאף אחד אחר בעולם לא יהיה אכפת ממני.
אין לי איך להסביר לה שהלוואי ויכולתי לבלות את כל השבת במיטה, בשקט השליו הזה של שבת, בלי התרוצצות, בלי רעש, בלי ילדים קטנים שמפזרים צעצועים בסלון ומבוגרים שאוכלים עוגה מעל המגירה הפתוחה של הסכום.
קשה לי עם כל זה ואני צריכה את השבת כדי להטעין את הסוללה לשבוע הבא.
אני לא מסכנה, אני מודעת היטב לזה שאין לי חברים ובני הדודים שלי רק מתקשרים אליי כשהם לא מצליחים להשיג אותה בטלפון.
לא אוהבת להיות בלי חברים אבל גם לא יודעת איך למצוא (להשיג? לחפש? לעשות?) חברים חדשים מחוץ לאינטרנט. אף פעם לא הצלחתי לקלוט את העניין הזה.
ראיתי כמה עמודים אחורה שאנשים כתבו שהם אוהבים אנינה/מנגה. גם אני! רשימת האהובים עליי ארוכה וכוללת כל מיני, וכרגע אני רואה גינטמה, וואן פיס ושינגקי נו קיוג'ין. אז אולי אתחיל מזה?
חפרתי קצת...
