שלום

שלום

אני לא כאן בגלל שיש לי "זכות" להרגיש שמשהו קרה, או אפילו לזכור ולו משהו אחד בהיר שיתן לי לומר מישהו עשה לי משהו רע ולו בכל אופן, דברים תמיד יותר מסובכים שאתה לא זוכר יותר משניות בודדות מרוב השנים של חייך והרי אסור לי להדביק לעצמי תוויות של ככה וככה, למרות שלקרוא הרבה דברים באתר לא נראו לי זרים ורחוקים לא לגבי ולא לגבי דברים שנאמרו לי ברגעים הספורים בחיי שהרגשתי קרבה למישהו. אז לא נותר לי אל לחיות בסימן שאלה מתמשך ועם אפס רגשות ותחושה של פנימיות שניתן להאחז בה. אחרי הבירבורים האלו הייתי רוצה להגיב לפחות לגבי מה שהרגשתי בקריאה של אחד המאמרים שכן אני יכול "להרשות" לעצמי להתייחס אליהם "צמחיה כלפי מטה" ואני מצטער, אבל זה מאמר שהאכזריות שאני מרגיש שמופנות ממנו כלפי היא יותר ממה שאני מתאר, איך אפשר לבקש מבן אדם דברים כאלו,כשהוא לא מרגיש כלום בפנים ככל שהא יכול לזכור, איך בכוונה של להועיל ניתן להציג ציפיות מבנאדם שכל שיחה או מגע עם העולם נראה לו כפעילות שהמכניות צורחת ממנה. מצטער על המגילה שלא אומרת כלום.
 
דווקא אומרת הרבה המגילה שלך

בתור אחת שיותר מ 30 שנה לא זכרה כלום ועכשיו מה שיש לה זה רסיסי זכרונות ותובנות. ואם מצאת את עצמך כאן והדברים מוכרים שווה לבדוק וללכת אחרי הלב/הבטן. לא כל מאמר מתאים לכל אחד מה שלך מרגיש כאכזריות, לאחר אולי נותן אישור לספקות איומות. לא חושבת שהדברים נכתבו כדי להכאיב אלא כדי להועיל והאחריות עלינו למצוא מה מועיל לנו ולעזוב מה שמיותר לנו. צר לי על הספקות ועל סימני השאלה מכירה אותם מבפנים והם קשים ומיסרים מקווה שהידיעה תופיע ותקל. בהצלחה ר'
 
קוראת את דבריך ו...

חווה משהו דואלי. מצד אחד אתה אומר שאתה לא מרגיש, שהמגע שלך עם העולם מכני ומצד שני אני מרגישה כאב דרך המלים שלך. אני חושבת שגם אתה מרגיש אותו. לא יודעת אילו מגעים היו שבהם היית מכני, אבל זה הרי חלק מהעניין... אחד הסממנים של הטראומה היא בדיוק הטלטלה הזו, בין אובדן רגשות, אובדן תחושת חיות - לבין רגישות יתר בלתי נסבלת כמעט. אני שמחה שכתבת. מקווה שתכתוב עוד. ואני לא חושבת שקריאות לעברך שתחייה, שתרגיש הן אכזריות. ההפך מזה. ברגע שיצאת אל העולם, קיבלת את הזכות לחיות. תבע אותה חזרה.
 
תודה, אבל לא מצליח

איך אפשר לחיות באמת, איך אפשר לשנות את מה שאתה חושב ואז מרגיש, אם לא נראה שיש כל דבר שיכול לגרום לך לצאת מרצפי המחשבות נטולות הכיוון ומחוסר היכולת לרצות לקחת חלק. אני לא מצליח להיות שום דבר חוץ מסתם מרוחק.
 
באומץ, אפשר

יש דרך לצאת מהתופת הזו, אבל בשביל זה נכנסים לתוכה שוב, הפעם בשליטה, הפעם לא לבד כמו שהיית אז, אלא עם בן או בת לוויה שיודעים את הדרך. נכנסים ורואים את המחשבות האלה, שאולי הן לא בדיוק מחשבות, מקרוב. ואולי דרך הקירבה הזו, עם הדברים שהסבו לך את הכאב, דרך איסוף של מה שהשארת שם, אז - תוכל לחזור לחיים. תוכל להתקרב. לחיות ביותר מסתם.
 
היי...

רציתי עוד להגיב לך על ה"מגילה" (כפי שקראת לזה) אך לא יכולתי... רק לאחר מספר קריאות הצלחתי לא רק להרגיש בכאב והסבל אלא גם להגיב: אפשר לחיות, אך איזה חיים יהיו אלה? הרי כבר עכשיו אלה חיים קשים ואף בלתי נסבלים... אך זה אפשרי... ההחלטה לצאת למסע החזרת חייך, להתמודדות עם המחשבות והרגשות, מובילה אותך אל מסע קשה אף יותר הדורש המון אמונה, אומץ וכח אך עצם העובדה שאתה כותב פה, שאתה לא מתעלם מהרגשות והמחשבות האלו, שאתה דורש את זכותך לחיים טובים, כל זה מראה על הרבה אומץ, הרבה אמונה, והרבה הרבה כח!!! המסע הזה ייקח זמן, ולא מעט, אך אני מאמינה כי בסופו תצליח להיות כל דבר חוץ ממרוחק, תצליח לקחת חלק, תצליח לנשום מבלי להרגיש אשם... מקווה שתצרף מישהו אל המסע, שתשיג את מה שהינך מחפש ושלאט לאט תיוולד מחדש... :)
 
למעלה