ברוכה הבאה, רתם [עם ו' או בלי?]
את צודקת, העניין של להיות מקובל או פחות מקובל הוא דפוק, אבל הוא קיים, בשכבות שונות, בגילאים שונים, במקומות שונים, בדרגות שונות, אבל הוא שם. והוא מציק. והוא מפרק. והוא גורם לפערים עצומים. הדרי וצינית כתבו לך שלא תמיד יש חברים, שזה לא תמיד קל למצוא אותם, וזה נכון. באמת הלוואי וזה היה כ"כ קל כפי שזה נשמע. לפעמים אנשים מוצאים את עצמם במצב זה או אחר, מחוסרים חברים של אמת, גם אם הם כביכול אהודים, אין להם חברים אמיתיים ואין להם מקום אמיתי לפנות אליו כשהם מרגישים שהם זקוקים. אני אתן לך דוגמא קטנה, שקראה לי לפני הרבה מאוד זמן, שנתיים בערך, כאן, במערכת הפורומים הזו: הייתי בכיתה י', והיתה לנו איזו ילדה בשיכבה שמאז ומתמיד נחשבה לאחת מהיפות ביותר, מה'מקובלות' ביותר, מהנחשקות ביותר, תמיד היא מסתובבת עם הבנות הנחשבות והבנים הנחשבים, על פני השטח היה נראה כאילו הדבר האחרון שחסר לה אלו חברים. יום אחד נתקלתי בה, במקרה, במערכת הפורומים, התחלנו לדבר, גיליתי שזו היא, ומבעד לשורות גיליתי בנאדם שנזקק נואשות לכתף, למישו לדבר איתו. היא בעצמה אמרה שאין לה חברה הכי טובה, ושזה כואב. מה שהתכוונתי לספר לך בדוגמא האישית הזו, ובתוך ים הפטפטת הבלתי פוסקת שלי
זה שתמיד יש חברים, אבל לא תמיד הם חברים של אמת, ולפעמים אנחנו צריכים לעבור תלאות או שכבות של הגנה שנראות על פני השטח כדי להגיע לאמת האמיתית, ולעצמנו. מקווה שהבנת משו ממה שאמרתי [כי אני לא
] ובכל מקרה, ברוכה הבאה אלינו.