MiTzY fRoM israHELL
New member
שלום..
אני לא באה לרדת על אימא שלי או משהו..אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני נערה בת 15. לאמי ולי יש קשר מאוד מיוחד. אנחנו מדברות על הכל כמו חברות טובות. אנחנו יוצאות הרבה ביחד לבילויים משותפים, צוחקות ואני ממש מרגישה איתה חופשי. לרוב, אמי היא אישה עסוקה ויש לה לחץ רב בעבודה. בסופי שבוע בעיקר, כשהיא מגיעה הביתה היא חוזרת עצבית ועייפה, ואת כל העצבים היא מוציאה עליי. (יש לי עוד 2 אחים קטנים). היא תמיד מוצאת על מה להתלונן עליי...היא טוענת שאני לא עוזרת לה מספיק (ואני עוזרת לה מתי שהיא מבקשת עזרה), שאני לא משקיעה בלימודים (אני אפילו לא יודעת איך לפנות אליה בקשיים שיש לי בלימודים...היא נורא נורא עצבנית...) ועוד כל מיני שטויות. או למשל בימי שישי, אחרי שבוע לימוים ארוך ומעייף (אני לומדת בבית ספר בו רוב ימי הלימודים בשבוע נמשכים עד 15:00), שכל רצוני הוא לצאת וליהנות עם חברים-היא מגבילה אותי. היא פשוט מתנהגת אליי כאילו אני ילדה בת 4. וכל מי שמכיר אותי יכול להעיד עליי שאני נערה בוגרת ואחראית. אני מודעת למעשיי, לא שותה, לא מעשנת, יודעת עם מי להסתובב, לאיזה מקומות ללכת, מאילו אנשים להתרחק... ממש מודעת לכל הסכנות שקיימות בארץ המטורפת הזאת ובמצב של היום! כמובן, שאחרי בכי וריבים קשים (כאילו שכל יציאה היא פעם ראשונה שאני יוצאת) אני יוצאת לבסוף, אך כאן הטלפונים וההטרדות מתחילים! כל חצי שעה היא מתקשרת, שואלת איפה ועם מי אני ואם הכל בסדר. כל יציאה הופכת כבר לסיוט נמשך עד שאני מגיעה הביתה! (היא נשארת עד 2-3 ערה ליד הדלת!) לפני כחצי שנה עברתי תאונת דרכים ומאז היא כל הזמן מפחדת עליי כאילו אני עשויה מחרסינה. בנוסף לכך, היא לא שולטת בתגובות שלה. היא אישה רגזנית ביותר. לפעמים שאנחנו באמצע ויכוח סוער היא מרימה עליי ידיים ואפילו חפצים. לא עבר עדיין יום בבית הזה שאני לא בכיתי ונשברתי. אני פשוט לא יודעת מה לעשות כבר. אי אפשר להרגיע אותה שהיא נכנסת לאטרף הזה. היא חייבת טיפול. ואין לי מושג מה לעשות. היא מקללת אותי, מרביצה ואני עומדת מולה ואין לי ממש מושג איך אני צריכה להגיב. זה פשוט מפחיד אותי. יש לי בעיה עם מגע של אנשים. אני לא אוהבת שנוגעים בי. לא יכולה. זה מגעיל אותי. רק אתמול רבנו... אני ישבתי על הספה והיא הבאיה לי מכה חזקה לפנים. התחלתי לצרוח ולבכות שלא תגע בי. שאני לא יכולה ככה. אסור לה לגעת בי. אני לא מרשה לה. לא רוצה.שרק לא תיגע...שתוריד את היד. שלא תחבק, שלא תלטף...שלא תרביץ.. עד לפני כמה חודשים הייתי מלאת שמחת חיים. צוחקת וחייכנית. אני מרגישה שפשוט נשברתי. בטח הצגתי את עצמי כמו ילדה מוכה, אבל זה לא ככה! כי כמו שציינתי בהתחלה...כשהיא לא במצבים כאלה אנחנו מבלות וצוחקות ביחד. אחרי כל ריב שלנו היא מתמלאת רגשות אשם והולכת וקונה לי מלא דברים. כאילו שתקנה את סליחתי בעוד ג'ינס או בושם. אני חושבת שהיא צריכה עזרה..היא חייבת להירגע. היא כל כך מסכנה, לא שולטת בתגובות, מתעצבנת בקלות....היא מכניסה לעצמה כל כך הרבה דאגות לראש ועל סתם דברים. (ואני לא אומרת את זה מתוך עמדה של בת 15 טיפוסית: "אוף האימא המעצבנת הזאת, שתתן לי כבר לצאת!") זה כבר ממש הפך לאובסייה אצלה. אויששש.. עירבבתי כמה סיפורים אחד בתוך השני...אבל כל מה שאני מבקשת זו הכוונה...שאני אדע מה אני אמורה לעשות..כי החיים בבית הזה הם בלתי נסבלים, וכל יום שעובר אני מתעבת את הבית הזה עוד ועוד.
אני לא באה לרדת על אימא שלי או משהו..אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני נערה בת 15. לאמי ולי יש קשר מאוד מיוחד. אנחנו מדברות על הכל כמו חברות טובות. אנחנו יוצאות הרבה ביחד לבילויים משותפים, צוחקות ואני ממש מרגישה איתה חופשי. לרוב, אמי היא אישה עסוקה ויש לה לחץ רב בעבודה. בסופי שבוע בעיקר, כשהיא מגיעה הביתה היא חוזרת עצבית ועייפה, ואת כל העצבים היא מוציאה עליי. (יש לי עוד 2 אחים קטנים). היא תמיד מוצאת על מה להתלונן עליי...היא טוענת שאני לא עוזרת לה מספיק (ואני עוזרת לה מתי שהיא מבקשת עזרה), שאני לא משקיעה בלימודים (אני אפילו לא יודעת איך לפנות אליה בקשיים שיש לי בלימודים...היא נורא נורא עצבנית...) ועוד כל מיני שטויות. או למשל בימי שישי, אחרי שבוע לימוים ארוך ומעייף (אני לומדת בבית ספר בו רוב ימי הלימודים בשבוע נמשכים עד 15:00), שכל רצוני הוא לצאת וליהנות עם חברים-היא מגבילה אותי. היא פשוט מתנהגת אליי כאילו אני ילדה בת 4. וכל מי שמכיר אותי יכול להעיד עליי שאני נערה בוגרת ואחראית. אני מודעת למעשיי, לא שותה, לא מעשנת, יודעת עם מי להסתובב, לאיזה מקומות ללכת, מאילו אנשים להתרחק... ממש מודעת לכל הסכנות שקיימות בארץ המטורפת הזאת ובמצב של היום! כמובן, שאחרי בכי וריבים קשים (כאילו שכל יציאה היא פעם ראשונה שאני יוצאת) אני יוצאת לבסוף, אך כאן הטלפונים וההטרדות מתחילים! כל חצי שעה היא מתקשרת, שואלת איפה ועם מי אני ואם הכל בסדר. כל יציאה הופכת כבר לסיוט נמשך עד שאני מגיעה הביתה! (היא נשארת עד 2-3 ערה ליד הדלת!) לפני כחצי שנה עברתי תאונת דרכים ומאז היא כל הזמן מפחדת עליי כאילו אני עשויה מחרסינה. בנוסף לכך, היא לא שולטת בתגובות שלה. היא אישה רגזנית ביותר. לפעמים שאנחנו באמצע ויכוח סוער היא מרימה עליי ידיים ואפילו חפצים. לא עבר עדיין יום בבית הזה שאני לא בכיתי ונשברתי. אני פשוט לא יודעת מה לעשות כבר. אי אפשר להרגיע אותה שהיא נכנסת לאטרף הזה. היא חייבת טיפול. ואין לי מושג מה לעשות. היא מקללת אותי, מרביצה ואני עומדת מולה ואין לי ממש מושג איך אני צריכה להגיב. זה פשוט מפחיד אותי. יש לי בעיה עם מגע של אנשים. אני לא אוהבת שנוגעים בי. לא יכולה. זה מגעיל אותי. רק אתמול רבנו... אני ישבתי על הספה והיא הבאיה לי מכה חזקה לפנים. התחלתי לצרוח ולבכות שלא תגע בי. שאני לא יכולה ככה. אסור לה לגעת בי. אני לא מרשה לה. לא רוצה.שרק לא תיגע...שתוריד את היד. שלא תחבק, שלא תלטף...שלא תרביץ.. עד לפני כמה חודשים הייתי מלאת שמחת חיים. צוחקת וחייכנית. אני מרגישה שפשוט נשברתי. בטח הצגתי את עצמי כמו ילדה מוכה, אבל זה לא ככה! כי כמו שציינתי בהתחלה...כשהיא לא במצבים כאלה אנחנו מבלות וצוחקות ביחד. אחרי כל ריב שלנו היא מתמלאת רגשות אשם והולכת וקונה לי מלא דברים. כאילו שתקנה את סליחתי בעוד ג'ינס או בושם. אני חושבת שהיא צריכה עזרה..היא חייבת להירגע. היא כל כך מסכנה, לא שולטת בתגובות, מתעצבנת בקלות....היא מכניסה לעצמה כל כך הרבה דאגות לראש ועל סתם דברים. (ואני לא אומרת את זה מתוך עמדה של בת 15 טיפוסית: "אוף האימא המעצבנת הזאת, שתתן לי כבר לצאת!") זה כבר ממש הפך לאובסייה אצלה. אויששש.. עירבבתי כמה סיפורים אחד בתוך השני...אבל כל מה שאני מבקשת זו הכוונה...שאני אדע מה אני אמורה לעשות..כי החיים בבית הזה הם בלתי נסבלים, וכל יום שעובר אני מתעבת את הבית הזה עוד ועוד.
