לבקשת הקהל: פתרון תלת-שלבי
כהקדמה, הבה נתמקד במשפט מתוך שיר השלום האלמותי המכונה "דמיין/ דמייני/ דמיינו/ דמיינה", שמרגיע יותר מכימיקלים והולך כך: "בניגוד למה שאמרו לכם כל השנים, אין גהינום פעורה תחת רגליכם (והליכה יחפה על האדמה לא מביאה שדים)". ו-לשלב ה-I שנקרא "השלב האוראלי" (פרויד, שם, שם): זהו השלב שבו הבניאדמים מזהים את הצורך בשינוי. הם רואים שלא קל ולא פשוט לחטוף מאחרים מה שבא להם, ושלאחרים בא באותה מידה לחטוף מהם, והם- הבניאדמים- נאנחים ואומרים: "הו-רע-לי. הו,(כמה) רע לי!" אבל שלב זה לא מספיק בשביל ליצור שלום. כי שלום צריך שתהיה סביבו ההילה הדרושה כדי לשמש טופיק לכל-כך המון שירים (כמעט כמו אצל אהבה!). ולכן, בשלב הזה, יוצאים להפגנות ומניפים שלטים דוגמת "*פיס* אוף קייק, פור גוד'ז סייק" (ואז הולכים לבלוס עוגות ממאפיה שמאלנית יפת-נפש שתרמה לכבוד ההפגנה טון וחצי עוגות טריות). ישנה כת-שלום אלימה במיוחד של נרקומנים בהתהוות, והסיסמא שלהם היא "שלום גש-הלום" (העולים מרוסיה, אוקראינה וונצואלה שבאמצע קורס עברית באולפן כותבים את השלט הזה "שלום גשלום"), ובהפגנות שלהם אפשר לראות תצוגה מרהיבה של כלי נשק מתקדמים תוצרת-יד, והם מתפזרות על ידי שוטרים שצועקים במגה-פונים שלהם "לפזר ת'הפגנה, לפזר ת'הפגנה", ובסוף הפגנות מהסוג הזה שוטרים רבים מוצאים את דרכם לבית הקברות (דרך אבו כביר). ולמשל הפגנות של כלכלנים-למען-שלום-אזורי שמניפים שלטי "שלום עם בטחונות, שלום עם חכסונות". השלב האוראלי, אם כן, הוא שלב הדיבורים ללא מעשה. אבל הוא הכרחי לצורך האינספרציה. השלב ה-II / השלב האנאלי (פרויד? מה'תה עושה פה פרויד?) זהו השלב הרצחני בו הצורך לשלום מוליד מלחמה. מתוך מודעות עצומה לנושא הזה של שלום אנשים יוצאים לרחובה של עיר ומחפשים קרבנות-שלום שמוכנים (או שמכריחים אותם) להתעמת, וזאת כדי להמחיש את הצורך מהשלב הראשון (ע"ע). בכל מקרה, זהו שלב מייגע וכל פירוט לגביו יעניק לי תואר ראשון ב"גותיקה" ותואר שני ב"נקרופיליה", ואני בכלל בעד מדעי-הרוח (כי הכי קל להתקבל אליהם). סופושלדבר, השלב הזה כל כך בלתי-נסבל, שאנשים מחלצים מתוך גרונם זעקות שבר. [במאמר מוסגר כאן המקום להזכיר תופעה נפוצה בקרב יוצאי-צרפת בישראל: כשנולדת להם בת במזל"ט הם קוראים אותה, כל אחת ואחת מהבנות, בשם "אנא-אלי", ושם החיבה הוא "אנא-לי". ובכן, זהו המקור לזעקות השבר. וכאן נחזור לענייננו.] כשאנשים צועקים "אנא-אלי", או בצורתה הנפוצה יותר "אנא-לי", זה סימן שכבר די נמאס להם ושהם מחכים לשלב השלישי. השלב ה-III / "השלב הבאלי" (פרויד הלך. מוחמד כאן לשירותכם) אחרי שני השלבים הקודמים, שהולידו תופעות כמו שירים, קמפיינים, סימפוזיונים ודיונים וירטואליים על "מהו השלום לדעתך" או "כיצד ניתן לפתור את בעיית השלום", ואם את דוגנמית מועמדת להיות מלכתא יופי ואינך אומרת בראיונות ש"אחד הדברים שאני הכי רוצה בחיי, כאילו, הוא שלום. אבל על באמת!" את לא תקבלי ניקוד על אינטליגנציה, ויופי זה לא כל הסיפור, סתם שתדעי. כאן בא מקומו של השלב השלישי, שציניקנים מכנים אותו "שלב הפוסט-או-רע-לי-עכשיו-רק-בא-לי", ומכאן שמו המקצועי, ובשלב הזה אנשים עושים ככל העולה על רוחם. למשל חוזרים שוב על השאלה "כיצד, לדעתך, ניתן לפתור את בעיית השלום באזור". או שהם אומרים "בא לי פיצה", והם גורסים מגש שלם. בשלב הזה יש שמועות שאומרות "היה פיגוע גדול בבאלי", אבל זה רק כדי להשאר בכח בשלב האוראלי שהוא השלב הנוח, הפסיבי ומהמוצדקים ביותר בהיסטוריה. ובכן, אחרי השלב הזה השלום בא מעצמו, בלי צורך בתכנית או פתרון. או שהוא שולח SMS להודיע שהוא תקוע בפקקים, או שהוא פשוט מבריז. ובכל מקרה, אין מי שמחכה לו בשלב הזה.
