לאלבומי הסולו של בארט יש להתייחס
תוך הבנה של הרקע להקלטתם. בארט היה אז כבר אדם חולה מאוד, והיה קשה מאוד לתקשר אתו ולהקליט אותו באולפן. התוצאה הסופית - Madcap Laughs ו-Barrett - זה המקסימום שגילמור (אשר הפיק את האלבומים) הצליח להוציא ממנו + שיפוצים שגילמור וחברים הוסיפו לאחר מכן. (את האלבום הראשון הפיק גם נורמן ג'ונס בתחילה. ו-Opel הוא אוסף Outtakes שיצא בשנות השמונים). השירים של בארט באלבומים אלו הם, ברובם, שירים נפלאים. מספר הנפילות הוא קטן מאוד (אולי 3-4 שירים שאינם ברמה הרגילה שלו), אבל אלו הם "יהלומים לא-מלוטשים" כפי שאמר המבקר - אלו הקלטות גולמיות, למעשה. כמעט demos. ההפך הגמור מההקלטות המלוטשות והמוקפדות [אני שונאת את המילה הזאת, אבל היא מתאימה כאן] של הפלויד. הנה רעיון: אולי ההקפדה-היתרה של הפלויד על איכות ההקלטות שלהם, הפרפקציוניזם שבו דגלו, נבע מהחוויה הזו של עבודה עם בארט, כשהיה בלהקה, ולאחר מכן?