שלום
שמי אלון ואני בן 24. לפני כחודשיים סיימתי טיפולים כימותרפיים שארכו כשנה וחצי וכללו גם ניתוח והקרנות. היה לי סרטן מסוג יואינג סרקומה באגן. כול זמן הטיפולים, לא הרגשתי צורך להיכנס לכאן לפורום. אני חושב שזה די קשור לפעם אחת, די בתחילה, שכן נכנסתי לפורום, קראתי תגובות של אנשים, והרגשתי שזה לא ממש עוזר לי בהתמודדות עם המחלה. לאורך כול ההתמודדות עם המחלה, השתדלתי שלא להיקשר אל אנשים מהמחלקה - אל חולים אחרים. זה לא היה במודע. זה היה דבר שהבנתי שקרה רק לאחר תקופה די ארוכה, שהייתי כבר בשלהי הטיפולים. היום, שאני לאחר סיום הטיפולים, וחוזר אט אט לחיים : בין אם זה לחזור ללימודים שנקטעו באמצע, לחזור לעצמאות( אחרי הניתוח כמעט שלא יכולתי לזוז, אח"כ הייתי עם קביים ועכשיו עם מקל הליכה). אני פתאום מתחיל לשחזר את כול מה שהיה בתקופה הזו. נראה לי לפעמים שרק עכשיו אני בעצם מעכל את כול מה שהיה - כאילו שבזמן הטיפולים לא היה לי זמן לזה! אחד הדברים שמקשים עלי הכי הרבה, זה לשמוע פתאום, על אנשים שהכרתי במחלקה ושלא שרדו את המחלה. מסתבר שכמה שלא רציתי להתקרב - התקרבתי הרבה יותר ממה שידעתי והרגשתי. ברגעים שאני עם עצמי, אני פתאום נזכר בהם. וזה קשה! בשעה הזאת של הלילה הרגשתי כי לבוא ולכתוב כאן בפורום את ההודעה זה הדבר הנכון לעשות. כנראה שעם כול התמיכה שיש לי מסביב, ויש לי הרבה תמיכה : מהחברה, שלה אני חייב עולם ומלואו, מהמשפחה ומהחברים, אני עדיין מחפש לדבר ולשתף אנשים שעברו את שעברתי - שיש להם את ההרגשות שלי ואת החששות שלי. תודה שקראתם.
אלון
שמי אלון ואני בן 24. לפני כחודשיים סיימתי טיפולים כימותרפיים שארכו כשנה וחצי וכללו גם ניתוח והקרנות. היה לי סרטן מסוג יואינג סרקומה באגן. כול זמן הטיפולים, לא הרגשתי צורך להיכנס לכאן לפורום. אני חושב שזה די קשור לפעם אחת, די בתחילה, שכן נכנסתי לפורום, קראתי תגובות של אנשים, והרגשתי שזה לא ממש עוזר לי בהתמודדות עם המחלה. לאורך כול ההתמודדות עם המחלה, השתדלתי שלא להיקשר אל אנשים מהמחלקה - אל חולים אחרים. זה לא היה במודע. זה היה דבר שהבנתי שקרה רק לאחר תקופה די ארוכה, שהייתי כבר בשלהי הטיפולים. היום, שאני לאחר סיום הטיפולים, וחוזר אט אט לחיים : בין אם זה לחזור ללימודים שנקטעו באמצע, לחזור לעצמאות( אחרי הניתוח כמעט שלא יכולתי לזוז, אח"כ הייתי עם קביים ועכשיו עם מקל הליכה). אני פתאום מתחיל לשחזר את כול מה שהיה בתקופה הזו. נראה לי לפעמים שרק עכשיו אני בעצם מעכל את כול מה שהיה - כאילו שבזמן הטיפולים לא היה לי זמן לזה! אחד הדברים שמקשים עלי הכי הרבה, זה לשמוע פתאום, על אנשים שהכרתי במחלקה ושלא שרדו את המחלה. מסתבר שכמה שלא רציתי להתקרב - התקרבתי הרבה יותר ממה שידעתי והרגשתי. ברגעים שאני עם עצמי, אני פתאום נזכר בהם. וזה קשה! בשעה הזאת של הלילה הרגשתי כי לבוא ולכתוב כאן בפורום את ההודעה זה הדבר הנכון לעשות. כנראה שעם כול התמיכה שיש לי מסביב, ויש לי הרבה תמיכה : מהחברה, שלה אני חייב עולם ומלואו, מהמשפחה ומהחברים, אני עדיין מחפש לדבר ולשתף אנשים שעברו את שעברתי - שיש להם את ההרגשות שלי ואת החששות שלי. תודה שקראתם.
יום טוב גלי