שלום.

[פינקי פינק]

שלום.

שלשום חוויתי בפעם השנייה בחיי התקף חרדה. איבדתי מישהו קרוב לפני כחודשיים, ולפני כשנתיים וחצי איבדתי אח. ההתקף הראשון שלי היה לאחר מות אחי, יום או יומיים לאחר מכן, כאשר הייתי בחדר שלו. ההתקף השני היה שלשום, כאשר הייתי עם חבריי במקום שהיינו מבלים בו הרבה ביחד, ודיברנו על האדם הקרוב שאיבדתי. אני לא יודעת מה לעשות עם זה מישהו? משהו? אני מפחדת להשתגע... =\

 

[יעל גאלי דואני]

התקף חרדה

שלום פינקי, החויה של התקף חרדה רחוקה מלהיות נעימה, ואת מספרת שזו פעם שנייה שחוית אותה. אני מניחה שאת עכשו קצת אחרי זה, אולי קצת יותר רגועה, אני גם שמחה לשמוע שלא היית לבד כשזה קרה אלא עם חברים שאולי יכלו להקל עליך. האם הם אכן הקלו עליך? אולי תוכלי לספר לנו איך התחיל התקף החרדה? מה בדיוק הרגשת, ממה הייתה החרדה? ואולי לא פחות חשוב - איך יצאת ממנו? התקפי חרדה הם תופעה מוכרת, והם לא סימן של שיגעון אלא של חרדה. שנם סיטואציות רבות שיכולות לזמן אותן, ומוות של אנשים קרובים בהלחט יכול לטלטל ולעורר מחשבות על מוות ומכאן גם חרדה. הבשורה הטובה טמונה במה שאת סיפרת בלי לשים לב- שהתקפי חרדה נגמרים, הם לא נמשכים לנצח! מעבר לכך יש אפשרויות וטכניקות להתמודד עם החרדה ועם התקפי חרדה, ואולי כדאי לך לבדוק עד כמה החרדה תופסת חלק משגרת היום שלך והאם את רוצה לטפל בה. אולי שאר המשתתפים בפורום יוכלו לשתף אותך גם אם הם חוו התקף חרדה איך זה הרגיש ומה עזר להם להתמודד עם זה... לילה טוב

 

[פינקי פינק]

היי יעל...

האמת? אני מפחדת אפילו לכתוב איזה מחשבות גרמו להתקף הזה ואיך זה היה בהתחלה כי.. אני מפחדת שזה יגרום לי שוב התקף חרדה. אבל אני אנסה. ההתקף נגרם לי כשהיינו אני ועוד שני ידידים שלי במקום ביער, מקום שנהגנו ארבעתינו-אני, הידידים שלי, והידיד שנהרג- לבלות בו הרבה. ישבתי שם על אבן, דיברנו עליו. בשלב מסויים היה שקט, ואני חשבתי מחשבות כמו מה יקרה אם אחד מהידידים שאיתי עכשיו ימות גם. בהתחלה סתם בכיתי מהמחשבה, ואח"כ התחלתי ממש לראות אותם מתים בכל מיני דרכים, ואני נשארת לבד, וקוברים אותם וזה... ואז זה היה ממש התקף, ממש בכיתי בהיסטריה ורעדתי, והתחלתי לדפוק את הידיים שלי באבן.. כמו סיוט שאי אפשר להתעורר ממנו, כאילו אני בעצמי עוד מעט אמות. והם ראו אותי במצב הזה וניסו להרגיע אותי וחיבקו אותי. בהתחלה, לפי מה שאני מבינה עכשיו- לא שמתי לב לזה ובקושי ראיתי-בגלל הדמעות והכל... ואז הבנתי שהם פה, שהם לא מתו ושהכל בסדר, והתחלתי להירגע... לאט לאט נרגעתי. לי זה היה נראה כמו נצח, אבל לפי מה שהבנתי זה קרה בערך ב8 דק'. (וואו, לקח לי המון זמן לכתוב את זה)

 

[יעל גאלי דואני]

לפינקי

ראשית, כל הכבוד על האומץ להתמודד עם הפחדים שוב, להעלות אותם על הכתב, ולנסות להזכר. אני מבינה שזו הייתה חוויה נוראית ושגם להזכר בה שוב זה לא כ"כ נעים. אבל אני חושבת שיש תועלת בלהזכר מה היה שם ולנסות לשאוב נחמה גם ממה שקרה. מהחברים שהיו איתך, חיבקו אותך והרגיעו אותך - כי הם באמת איתך (וכנראה לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הריגשי - תומכים בך) ומכך שגם הנצח נמשך 8 דקות. חלק מהפחד הגדול שלנו בהתמודדות עם חרדה זה המחשבה שזה לא יפסק, ושזה רק ילך ויחמיר. ואת, על אף החוויות השליליות שלך לפחות חווית גם שזה מגיע לאיזשהוא שיא של חרדה ואז לאט לאט דועך עד שזה נגמר, ושגם אם זה מאוד מאוד לא נעים זה עובר תוך 10 דקות. זה דבר שכדאי לזכור... חשבת על האם היית רוצה לטפל בזה? ישנן כל מיני טכניקות שאפשר ללמוד על איך לצאת יותר מהר מהתקף חרדה ואיך, אולי , בסופו של דבר למנוע התקפי חרדה. אולי יש לך איזשהוא פחד שאת צריכה להתמודד איתו אופן רציני ורצוני (כלומר לא רק שהוא משתלט עליך, אלא שכשאת מחליטה להשתלט עליו)? יומטוב!