לי חשוב שהבנות יתמקדו בהורדת ציפיות
הורדת ציפיות מההורים, והתמקדות ביכולת העזרה העצמית שלהן. ואני אמשיך למסור את הרעיון הזה בדבקות, בכל פורום שלא יעיפו אותי ממנו... גם אני לא ראיתי בהודעה של מיתר מסר שאמא שלה הוא אויב נוראי. וגם לא העברתי בהודעה שלי מסר כזה. את זו שראית את המסר הזה בהודעה שלי... מן הסתם, רוב הבנות שסובלות מהפרעת אכילה שאת מכירה, פגשת בהן במרכזים להפרעות אכילה. שם, אחוז הבנות שהוריהן משתפים פעולה גבוה יותר. אני לא זכיתי להציב רגליי במרכזים להפרעות אכילה. כל הבנות כולן שאני מכירה סבלו מהורים תוקפניים ביותר (הורים טובים מלאי כוונות טובות). אני בהחלט פתוחה להאמין שיש הורים כמו רולן והורים כמו אלו שאת מכירה, אך ההיגיון הסטטיסטי אומר שהרוב הן ההורים שאני מכירה. אבל מהות ההורים זו לא הבעיה. הדבר החשוב הוא מה הקשר עם ההורה (ויהיה הנפלא ביותר) עושה לבת, ובאיזה אופן הוא מזין את הפרעת האכילה שלה. ואם זה עושה לה את זה, היא חייבת להתרחק מההורים. גם מהטובים שבהם. ואני מודיעה לך, כאם לבחור בן גילך, שאם הייתי מבינה שבני סובל מאיזו הפרעה, שהקשר איתי מזיק לו בגללה (אפילו שאני אם נפלאה), הייתי מעוניינת שהוא יתרחק ממני, ומסכימה לעקוב מרחוק איך הוא מחלים בזכות שאין לו קשר איתי!!! אני יודעת מה שאני אומרת, כי ויתרתי על הרבה בגידולו של בני בגלל הסיכון לבריאות נפשו, ושילמתי מחירים כבדים מאד. אבל קיבלתי בן בריא בנפשו! הבהרתי למיתר שאמה לא תוכל לעזור לה (מה ששקוף עפ"י תגובותיה למצב), ושהיא תצטרך ללמוד עצמאות לגבי רגשותיה ולפתח את כוח האם המרפא שבתוכה מתוך עצמה, בלי ציפיות לתמיכה מאמה. התפיסה של מופרעי האכילה כלפי הוריהם אכן מעוותת כליל. אבל עלייך לזכור שכל מקרה לגופו!!! לפעמים העיוות הוא בכך שהבת לא מסוגלת לראות את העזרה שהאם יכולה להושיט לה, ולפעמים העיוות הוא בגלל שהבת מאמינה שהעזרה תבוא מהוריה, לאחר שהיא תבטא את סבלה בהרס עצמי גלוי לעין, ותזעזע את הוריה. וכאן צריך לפקוח לה את העיניים ולהראות לה שאין משם תשובה לבעייתה! דובר בבחורה בת 18 (שזה אומר שהיא כבר גדולה), שכבר מבינה שעליה להסתיר מאמה את מצבה, כי התנהגותה של אמה לימדה שהיא אינה מתמודדת נכון עם הבעיה. מה עוד יש להוסיף במקרה זה? אני סבלתי מאנורקסיה מגיל 16 (נפשית סבלתי כבר מגיל 3...). בולמיה התפתחה מיד אח"כ, ועשתה מדי פעם הפסקות, כשהחיים הראו תקווה. שום פניה לעזרה לא הועילה לי, כילדה. פניתי ליועצת ביה"ס שניסתה לעניין את הוריי, וכך למדתי שליועצת אין כלים לעזור, ולערב את אמי זה להוסיף לי בעיות, ויש לי מספיק. פנייה שלי בגיל 17 לעזרה נפשית לנוער לא הניבה שום עזרה. נקודה. אז עזרתי לעצמי - התרחקתי מהוריי ככל שאפשר, פיתחתי עצמאות כלכלית, התחתנתי בגיל 19, ילדתי את בני המקסים ופניתי לטיפול פסיכולוגי הראשון בגיל 20. זה התחיל לעזור לי קצת להבין מאיפה הבעיה שלי מתחילה. מאז הייתי בטיפולים פסיכולוגיים כל השנים (22 שנה, עד היום!!!). לא היו שום מרכזי הפרעות אכילה בזמני, וכשכבר הגעתי לאחד מהם סבלתי מכל כך הרבה הפרעות נפשיות נוספות, שלא הסכימו לקבל אותי, כי לא מקבלים שם מקרים פסיכיאטריים מלבד הפרעות אכילה... כמובן שהפסיכולוגים שאינם מתמחים בהפרעות אכילה לא יכלו לעזור לי נגד ההפרעה, והצלחתי להיפטר ממנה רק בקבוצות לתמיכה עצמית (כל האנונימיים הללו), אלא ששילמתי מחיר כבד, כי אין בקבוצות הללו השגחה פסיכולוגית מקצועית, ובגלל המון רגשי אשמה שמתעוררים שם, קיבלתי כמה התקפים פסיכוטיים, שתייגו אותי כחולת נפש למהדרין! מה שהצחיק אותי בכל הפארסה הזו, שהפסיכולוג שטיפל בי באותה תקופה לקח את הקרדיט של הפסקת ההפרעה לעצמו... זה היה הפסיכולוג שבלבל אותי הכי הרבה והזיק לי מאד! אני מאמינה שהעובדה שלא טופלתי נכון, למרות כל מאמציי, הזיקה לי ואני מושכת בעיות נפשיות עד היום, שמתבטאות בדיכאונות קשים ובתקלות חמורות בחיבור לעצמי. המודעות העצמית בטיפולים הפסיכולוגיים הביאה להרבה תובנות, ולכן שחררה מהרבה הפרעות כפייתיות (וגם מהמצבים הפסיכוטיים של חוסר קשר עם המציאות). עם זאת, כיוון שהבעיה הבסיסית לא נפתרה, אבל נלקחה ה"הגנה" של ההפרעות הכפייתיות, המודעות הזו במידה מסויימת בעוכריי, כי הסבל המהותי גדול מנשוא, והכוחות אזלו וכבר אינם מזמן. אנחנו עוד נשחרר את אמא מתוכי בטיפולים הפסיכולוגיים. גם אם זה יקרה כשאהיה בת 55 וגם אם כשאהיה בת 78... אבל כל עוד זה לא קרה, עלי להישמר מכל מגע איתה, שגורם לי לאבד קשר עם עצמי. לא בגלל שמשהו אצלה לא בסדר, אלא בגלל שזה גורם לי לרגרסיה קשה, בגלל הבעיה הפרטית שלי. אמא שלי לא אשמה בכלום. מה שעוללה כבר עוללה בעבר (וגם זה לא באשמתה, כי הוריה עוללו לה וכו'), והיום זו המציאות. קראתי פעם על משפחה יהודית בדורות קודמים, שאחד מבניה חלה בשחפת בגיל 7. הילד הועבר למרכז רפואי כנסייתי בשוויצריה, והוחזק שם שנים רבות. תחבורה לא היתה אז, והקשר איתו התקיים במכתבים בודדים. כשחזר הביתה בגיל 18, הוא היה רחוק מיהדות בכל צורה, וכל הווייתו היתה זרה למשפחה. בנוסף הוא גם סבל מבעיות נפשיות קשות (אולי עקב בדידותו והנתק מהמשפחה). כל ימיו הוא לא התחתן והיה לנטל על קרובי משפחתו בהתנהגותו המוזרה. אז מי אשם? אף אחד. מה היה צריך לעשות? למנוע ממנו את הטיפול הרפואי? לא, זה מה שהיה צריך לעשות. והתוצאה - טרגדיה, וצריך לחיות איתה.
