שלום...
חזרתי אחרי היעדרות בת מספר ימים....וטוב שכך. היה שבוע קשה...שבוע מלא ורצוף בהתמודדות מול כאבים רבים ונסיונות שלי לשנות התנהגות... זה התחיל מהפגישה השניה עם הפסיכולוגית...פגישה קשה...הפעם זה כבר היה פחות מתן אינפורמציה ורקע אלא יותר בדיקה של מי אני, מה רוצה ונושאים שונים הקשורים ברגשות...לא קל. היא נאלצה ממש לדובב אותי... לא ידעתי מאיפה להתחיל...אבל בסוף זה זרם. ולא, זה לא עזר לי במיוחד לראות את הדברים אחרת או מזווית שונה...וזאת מהסיבה שאני "טיפוס" מתבונן ומנתח. ממילא, אני מנתחת הכול ובאותו אופן לבד...אולם, לפחות זה עוזר לחדד מספר דברים שאומנם ידעתי אותם אך זה לפחות מחדד... גם בעבודה היה קשה (אם כי במובן חיובי) משום שנקלעתי לסיטואציות בהן היתה לי הזדמנות לשנות את התנהגותי ולנהוג בפתיחות. השתתפתי בסדנה העוסקת במיומנויות בין אישיות והפעם לא נקטתי בתפקידי הקודם: המתבונן והצופה מהצד...אלא שיתפתי את המשתתפים בתחושותיי, רגשותיי ומחשבותיי...במילים אחרות, פתיחות. הדבר הפתיע את כולם, אך אני חייבת לציין כי הפתיע לטובה. הדברים שאמרתי השאירו חותם ורושם על הקבוצה ואף גרמו למספר אנשים לשנות מהתנהגותם... אולם, למרות ה"מהפך" החיובי....לאחר כחצי שעה נכנסתי למצב של שוק טוטלי מדבריי שנאמרו בפתיחות וכנות...נבהלתי מעצמי...מהשינוי....הדבר גרם לרגרסיה...מייד חזרתי בחזרה לקונכיה המוגנת והמוכרת...והיא השתיקה וההתכנסות בתוך עצמי. הרגשתי שצעדתי 4 צעדים קדימה ו-2 אחורה... זה כמובן הרס לי את מצב הרוח להמשך אותו היום...אבל למחרת התאוששתי ולהפך, כעת אני מבינה כי אני כנראה עדיין נמצאת בתהליך של שינוי ועבודה על עצמי... מניחה שזה יימשך עוד זמן מה...בכול זאת מדובר בתהליך... והמסקנה, לא להבהל מהשינויי...וגם אם כן וישנה רגרסיה קלה אז צריך ל"קום" ולהמשיך הלאה...ולקבל את העובדה כי יהיו עליות ומורדות בתהליך עד להשלמתו ואולי אף לנצח השאלה היא איך מתמודדים עם אותם נפילות ולא גורמים להן "להפיל" אותך לגמרי על הקרשים.... למרות האופטימיות שבדבריי...הקושי עצום. אני נמצאת במצב רגיש ועדין כל כך...רוב שעות היממה בוכה...כל דבר קל גורר אחריו דמעות...עייפה בטירוף....ממש מותשת וחסרת אנרגיות ממחשבות.... לפחות יודעת ומרגישה כי הכיוון הוא נכון (חייבת לציין שאף הסביבה מבחינה בשינוי ...מקבלת פידבק חיובי). hope (שלעיתים חשה קצת hopeless)
חזרתי אחרי היעדרות בת מספר ימים....וטוב שכך. היה שבוע קשה...שבוע מלא ורצוף בהתמודדות מול כאבים רבים ונסיונות שלי לשנות התנהגות... זה התחיל מהפגישה השניה עם הפסיכולוגית...פגישה קשה...הפעם זה כבר היה פחות מתן אינפורמציה ורקע אלא יותר בדיקה של מי אני, מה רוצה ונושאים שונים הקשורים ברגשות...לא קל. היא נאלצה ממש לדובב אותי... לא ידעתי מאיפה להתחיל...אבל בסוף זה זרם. ולא, זה לא עזר לי במיוחד לראות את הדברים אחרת או מזווית שונה...וזאת מהסיבה שאני "טיפוס" מתבונן ומנתח. ממילא, אני מנתחת הכול ובאותו אופן לבד...אולם, לפחות זה עוזר לחדד מספר דברים שאומנם ידעתי אותם אך זה לפחות מחדד... גם בעבודה היה קשה (אם כי במובן חיובי) משום שנקלעתי לסיטואציות בהן היתה לי הזדמנות לשנות את התנהגותי ולנהוג בפתיחות. השתתפתי בסדנה העוסקת במיומנויות בין אישיות והפעם לא נקטתי בתפקידי הקודם: המתבונן והצופה מהצד...אלא שיתפתי את המשתתפים בתחושותיי, רגשותיי ומחשבותיי...במילים אחרות, פתיחות. הדבר הפתיע את כולם, אך אני חייבת לציין כי הפתיע לטובה. הדברים שאמרתי השאירו חותם ורושם על הקבוצה ואף גרמו למספר אנשים לשנות מהתנהגותם... אולם, למרות ה"מהפך" החיובי....לאחר כחצי שעה נכנסתי למצב של שוק טוטלי מדבריי שנאמרו בפתיחות וכנות...נבהלתי מעצמי...מהשינוי....הדבר גרם לרגרסיה...מייד חזרתי בחזרה לקונכיה המוגנת והמוכרת...והיא השתיקה וההתכנסות בתוך עצמי. הרגשתי שצעדתי 4 צעדים קדימה ו-2 אחורה... זה כמובן הרס לי את מצב הרוח להמשך אותו היום...אבל למחרת התאוששתי ולהפך, כעת אני מבינה כי אני כנראה עדיין נמצאת בתהליך של שינוי ועבודה על עצמי... מניחה שזה יימשך עוד זמן מה...בכול זאת מדובר בתהליך... והמסקנה, לא להבהל מהשינויי...וגם אם כן וישנה רגרסיה קלה אז צריך ל"קום" ולהמשיך הלאה...ולקבל את העובדה כי יהיו עליות ומורדות בתהליך עד להשלמתו ואולי אף לנצח השאלה היא איך מתמודדים עם אותם נפילות ולא גורמים להן "להפיל" אותך לגמרי על הקרשים.... למרות האופטימיות שבדבריי...הקושי עצום. אני נמצאת במצב רגיש ועדין כל כך...רוב שעות היממה בוכה...כל דבר קל גורר אחריו דמעות...עייפה בטירוף....ממש מותשת וחסרת אנרגיות ממחשבות.... לפחות יודעת ומרגישה כי הכיוון הוא נכון (חייבת לציין שאף הסביבה מבחינה בשינוי ...מקבלת פידבק חיובי). hope (שלעיתים חשה קצת hopeless)
