שלום
קצת מביך לי לדבר על זה כאן. אני בכיתה י', עם הלחץ והכל, אתם יודעים. בשנה האחרונה, בשילוב של לחץ ועייפות וכנראה גורם פנימי, התפתחה אצלי אפילפסיית נעורים, ומאז פשוט קשה לי לחשוב על דברים אחרים. זה כל הזמן חוזר אליי, הפחד שאולי אני אחטוף התקף ואמות, אתמול היתה מסיבה והיום בערב שמתי לב שכואב לי בצד אחד של הראש כאילו שחטפתי שם מכה... אז יכול להיות שהיה לי התקף בלילה ואף אחד לא שם לב, וזה כל כך מפחיד אותי. אני יכולה למות סתם ככה בלי שאף אחד ישים לב. יש כל כך הרבה דברים שאסור לי לעשות. אסור לרוץ, לשחות במים עמוקים, לשתות (אלכוהול), לשתות כל דבר שיש בו קפאין, להישאר ערה עד מאוחר, ללכת להופעות וכדומה עד לפני כמה שבועות אסור היה לי אפילו לעלות לחדר שלי (הגלריה, עולים לשם עם סולם). בגיל ההתבגרות כל האיסורים האלה זה דבר כמעט בלתי נסבל... בקיצור, כבר חצי שנה אני חיה באי שקט ושום דבר לא עוזר. אני מרגישה שאני צריכה להוציא את זה, אני מדברת עם חברות אבל זה לא מספיק. ההורים שלי הציעו לי ללכת לפסיכולוג, אבל סירבתי, בעיקר כי אני יודעת שזה נורא יקר וגם כי לא נוח לי לדבר ככה פנים מול פנים עם בנאדם שאני לא מכירה על הדברים והרגשות הכי אישיים שלי. יש לי גם לחץ גדול מהלימודים. נשארו לי עוד שלוש בגרויות השנה והזמן כאילו טס, ואני פשוט לא עומדת בקצב. ויש עוד עניינים חברתיים שמעיקים עליי. אז אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני לא יודעת לאיזה תשובה אני מצפה כאן בפורום, אבל בכל זאת...
קצת מביך לי לדבר על זה כאן. אני בכיתה י', עם הלחץ והכל, אתם יודעים. בשנה האחרונה, בשילוב של לחץ ועייפות וכנראה גורם פנימי, התפתחה אצלי אפילפסיית נעורים, ומאז פשוט קשה לי לחשוב על דברים אחרים. זה כל הזמן חוזר אליי, הפחד שאולי אני אחטוף התקף ואמות, אתמול היתה מסיבה והיום בערב שמתי לב שכואב לי בצד אחד של הראש כאילו שחטפתי שם מכה... אז יכול להיות שהיה לי התקף בלילה ואף אחד לא שם לב, וזה כל כך מפחיד אותי. אני יכולה למות סתם ככה בלי שאף אחד ישים לב. יש כל כך הרבה דברים שאסור לי לעשות. אסור לרוץ, לשחות במים עמוקים, לשתות (אלכוהול), לשתות כל דבר שיש בו קפאין, להישאר ערה עד מאוחר, ללכת להופעות וכדומה עד לפני כמה שבועות אסור היה לי אפילו לעלות לחדר שלי (הגלריה, עולים לשם עם סולם). בגיל ההתבגרות כל האיסורים האלה זה דבר כמעט בלתי נסבל... בקיצור, כבר חצי שנה אני חיה באי שקט ושום דבר לא עוזר. אני מרגישה שאני צריכה להוציא את זה, אני מדברת עם חברות אבל זה לא מספיק. ההורים שלי הציעו לי ללכת לפסיכולוג, אבל סירבתי, בעיקר כי אני יודעת שזה נורא יקר וגם כי לא נוח לי לדבר ככה פנים מול פנים עם בנאדם שאני לא מכירה על הדברים והרגשות הכי אישיים שלי. יש לי גם לחץ גדול מהלימודים. נשארו לי עוד שלוש בגרויות השנה והזמן כאילו טס, ואני פשוט לא עומדת בקצב. ויש עוד עניינים חברתיים שמעיקים עליי. אז אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני לא יודעת לאיזה תשובה אני מצפה כאן בפורום, אבל בכל זאת...
