שלום

[אלה ברקת]

שלום

בשוטטות שלי באינטרנט גיליתי לפתע אתכם. שמחתי לגלות אתכם. לגלות שיש מקום שבו אני יכולה לבכות ולקטר מבלי להרגיש כל הזמן ש "איזה נודניקית את". לא שאומרים לי את זה... אך זו ההרגשה שלי. והיא איומה. יש לי כל כך הרבה לכתוב. כל כך הרבה מה לפרוק מן הלב. לא יודעת איך מתחילים עם זה. אבא שלי נפטר לפני 7.5 חודשים ממחלת הסרטן. אני בת 29 ואמא לילדה בת שלוש. ואני לא יודעת איך מתמודדים עם זה. המוות שלו היה טראומטי. קשה לי נורא. אני מרגישה כאילו אסור שיהיה לי קשה... הרי אני אמא ובוגרת ו... לא יודעת. פשוט קשה לי נורא. אפילו אתמול שהתנשקתי עם בעלי... הוא צץ לי מול העיניים. השבוע האחרון בבית החולים, לוויה. בעת הנשיקה! לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת. יש לי כל כך הרבה מה לכתוב אבל אני לא יודעת איך להוציא את זה. אלה.

 

[חן1]

מבינה..

היי... זה באמת כואב לאבד מישהו שיקר לנו. ועוד יותר כואב כשהמישהו הזה הוא לא סתם מישהו, הוא אבא . אני לא חושבת שדברים שאני אגיד יוכלו לעודד אותך אבל כן יכולה להגיד לך שזה מוכר, הפלשבקים האלה מוכרים.. התמונות מהלוויה, השבוע האחרון בבית חולים... אלה דברים שאת כנראה לעולם לא תשכחי. אני יודעת שקשה להתמודד איתם יודעת טוב מידי לצערי...

חן

 

[אחת מהצד]

היי חן

נשמע מוכר מאוד ה"לצערי" הזה. ועצוב לקרוא שגם אצלך..היכרות עם התהליך. ועוד בגיל כל כך צעיר. ו.. לא. לא שוכחים אבל הפלאשבקים נעשים נדירים וגם כל שאר הסיוטים. שמחה שהחלטת לכתוב פה אחת מהצד

 

[BooBee]

פשוט תתחילי

באף מקום בעולם לא מלמדים אנשים להפרד מהיקרים שלהם. באף מקום בעולם לא לומדים איך להתמודד עם פרידות, עם מוות, עם אובדן. אני חושבת שההתמודדות שלי נתמכה הרבה בכתיבה. זאת אומרת, שהכתיבה שלי היתה חגורת הצלה רצינית שלי בכל מה שקשור להתמודדות שלי עם מותה הפתאומי של אחותי. הייתי מתיישבת וכותבת טקסטים על גבי טקסטים בלי חושב פעמיים על כל מילה, על כל הברה, פשוט מרוקנת לי את כל מצבורי התודעה ושופכת אותם על דפים שלמים. זה היה לי טוב. זה היה כמו נקיון עבורי, זה היה מקור מעולה לשחרור מחשבות מטורפות. הטקסטים האוטומטיים שלי נתנו לי חופש מסוים. הדבר השני שתמך בי היה להכנס לכאן ולכתוב את הטקסטים שלי, בלי לחושב לרגע שמישהו יסתכל עקום על הכאב שלי, כי כולם כאן מבינים על מה אני ואת מדברות, בלי שנצטרך להסביר יותר מידי דברים. לפני כמה זמן יצא לי לשבת חצי לילה בשיחה הזויה ומטורפת עם בחור שהוא גם אח שכול. נאמרו שם דברים קשים. שאלתי שאלות שאחרים אולי היו מסתכלים עלי עקום, אבל לא הוא. הוא ידע בדיוק מאיפה השאלות האלה באות ולאיזה מקום הן מכוונות. אני מזמינה אותך להצטרף אלינו ולשתף מה עובר עלייך. כולנו כאן באותה סירה. אז הנה, את כבר התחלת את הצעד הראשון כשהצגת את עצמך. בהתחלה זה קשה... אחר כך יוצא החוצה. שלך, רויטל.

 

[שם באבן]

מוכר

לי מאד. שיחות הלילה ההזויות הללו. גם לי היתה אחת שכזאת לא מזמן, עם מישהי שאיבדה את אחותה. והשבוע, לרגע הפסקתי להיות האח של, ונהייתי הבן של. כי למרות שהמוות של אחי עדיין טרי והפצעים פתוחים, פתאום, בהפתעה, כמו כל שנה, הייתה האזכרה לאבא, וכבר חמש עשרה שנים, ולא כואב פחות מאז. אז גם התרפיה שלי היתה כתיבה, והרבה. ושיחות עם חברים והרבה חיבוקים. אז הנה חיבוק אחד גדול גם בשבילך.

 

[noor נור]

הי אלה, מוכרות ה"גיחות הפתאומיות"

האלו כשאנו לא מזמינים אותם, ומצד שני, כשנורא רוצים שיהיו לידינו- הם נעלמים...ולא- את לא מטורפת, או יותר נכון, בואי נאמר שמבחינתי, את מטורפת מהסוג הנכון, ונראה לי שרובנו פה בפורום מחוברים אחד לשני דרך אותו קו טירוף מוזר,...עם הזמן לומדים להתיידד עם הרגעים הלא נעימים, לומדים להתאזר בסבלנות ולהירגע.... שמתי לב שבירברתי ולא כתבתי כלום,ובמיוחד שכתבתי "באויר" ולא על עצמי, אז למען הסדר הטוב- אתפקד: איבדתי את אחי למחלת הסרטן לפני כשנה וחצי, ואני נשואה +3 . מאז, המון דברים קיבלו את ביטוי ההמשך:" הכל שטויות!!".

 

[אחת מהצד]

היי אלה

ברוכה הבאה. מה שאת מספרת כל כך מוכר וטבעי. וכולנו פה "נודניקים" כאלה. אז את יכולה "לנדנד" חופשי. גם להתנדנד בין מצב רוח טוב למצב רוח רע. ומותר שיהיה לך קשה. מה זאת אומרת מותר?.. זה הכי טבעי ונכון. הכי נורמלי שיש. ו..כן. לא קל ללוות איש גוסס מסרטן עד המוות. טראומטי זו לפעמים מלה מקלה. השבוע האחרון בבית החולים.. אז למה להיות קשה עם עצמך? תרשי לך להיות בעצב ובאבל ובקושי תני לכאב ולבכי את המקום שמגיע להם. תני לך את המקום שאת ראויה לו. ואז.. זה יתחיל לצאת מחבקת אותך בחום אחת מהצד

 

[האח של נטע]

היי אלה

התפקדות: אבי נפטר לפני חמש שנים ממחלת הסרטן. אחותי לפני כשלושה חודשים ממנת יתר של אקסטזי. אני בן 30. נשוי. הייתי בחו"ל לאחרונה, ולא איתרע מזלי להיות נוכח במהלך הרעידות והקפצוצים שהיו כאן לאחרונה, וכך נכנסתי לי היום, וכך לפתע, הודעתך, מציפה בי זכרונות. כמה רגעים כאלו יש לנו בחיים (ואולי - לנו, החיים) תמונות צצות משום מקום. ארבע שנים אחרי מותו של אבי, עוד ראיתיו הולך ברחוב, ואני אחריו, כקפוא שד, הולך, הולך, הולך.... ולפתע הסתובב ולא היה אבי כלל וכלל איזה מן חוסר מזל. כבר קיוויתי. אז ברוכה הבאה לסירת ההצלה של רבים כאן. לבריכת הדמעות, לדפים על גבי דפים על גבי דפים, שכולנו רושמים, וכולנו קוראים, וכולנו משתפים בהם. תכתבי ככל יכולתך. תכאבי ככל העולה על רוחך. כי כאן, את, אני, כולנו, אנו הנורמה. כאן הצעקה שלנו לא גורמת לאנשים לסתום את האזניים. והבכי לא מביא לעצימת עיניים. כאן רואים, וכאן שומעים. וכאן, יכול לעזור. טל

 

[אחת מהצד]

היי! היית חסר..