שלום..

[אנוכי ואני]

שלום..

אז.. נראה לי שיש לי התקפי חרדה. זאת אומרת, הרופאת משפחה אמרה לי שיש לי כאלה. קורה לי לפעמים שאני פשוט לא מצליחה לנשום, לפעמים שאני רועדת.. בד"כ זה ה"קוצר נשימה" הזה. בפעם הראשונה שהייתי אצלה היא אמרה לי "זה יעבור לך, זה התקף פאניקה" הבעיה היא שעברו מאז 8 חודשים, וזה עדיין חוזר על עצמו.. יום שלישי יש לי תור לרופאת משפחה(בעניין אחר), להזכיר את זה או שהיא בלאו הכי לא יכולה לעשות עם זה כלום? ז"א, יש לזה איזושהי תרופה שהיא יכולה להביא לי? אגב, הסתכלי במאמרים של הפורום, יותר נכון בקישורים, ניסיתי את כל הדברים האלה של הנשימות העמוקות, לדמיין נוף מרגיע וכו', ו.. זה עזר אולי קצת, אבל הם עדיין חוזרים על עצמם, וזה לא עוזר ממש.. ז"א, הם עדיין קיימים. אוקצור-שאלתי היא-לשאול אותה בנוגע לזה? לבקש משהו? יש בכלל משהו נגד זה? תודה=)

 

[טלי גולן]

היי ../images/Emo15.gif

יש הרבה מה לעשות עם התקפי חרדה. יש טיפולים פסיכולוגיים וטיפולים תרופתיים מאוד יעילים. יש תרופות לחרדה. רופאת המשפחה יכולה להפנות אותך לפסיכיאטר שירשום לך תרופה שתעזור להוריד את החרדה. יש גם טיפולים פסיכולוגיים שעובדים בשיטה קוגניטיבית-התנהגותית, ומלמדים אותך כל מיני טכניקות להתגבר על החרדה. אלו טיפולים מאוד יעילים, ואפשר לשלב אותם גם עם טיפול תרופתי במידת הצורך. אני נורא מציעה שתפני לעזרה. חבל שתסבלי כל-כך כשיש פתרונות שיכולים לעזור לך. את יכולה להתייעץ ם הרופאה, או לפנות לפסיכולוג שעובד בשיטה קוגניטיבית התנהגותית. בבי"ח שניידר יש מרפאת חרדה שמתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בחרדות בילדים ונוער. את יכולה לפנות לשם. הטלפון שלהם: 03-9244955 (תשאירי הודעה ויחזרו אליך...). המון בהצלחה...

 

[אנוכי ואני]

תודה..

אוף. לא רציתי טיפול פסיכולוגי.

 

[טלי גולן]

היי ../images/Emo205.gif

למה?

 

[אנוכי ואני]

לא יודעת..

אני מניחה שההורים שלי פשוט לא יאהבו תרעיון גם כן. [פעם קודמת שהזכירו להם את זה היה באבחון פסיכו-דידקטי, את הטופס של האבחון הם החביאו כדיי שלא אראה.. כמובן שהם לא הזכירו את זה.\=]

 

[טלי גולן]

טיפול פסיכולוגי ../images/Emo118.gif

אני חושבת שאולי כדאי שתנסי לדבר עם ההורים שלך על זה. כתבת שכשאמרו להם משהו על טיפול פסיכולוגי הם לא הזכירו דבר והחביאו את הטופס. נראה לי שווה לברר איתם... את חושבת שזה בגלל שהם לא אוהבים את הרעיון של טיפול, ואולי זאת באמת הסיבה, אבל יכול מאוד גם להיות שהסיבה שהם לא אמרו דבר היא אחרת... (אולי הם לא חשבו שיש צורך, וחשבו שאם יאמרו לך זה ילחיץ או ידאיג אותך? או אולי בכלל סיבה אחרת שאנחנו לא חושבות עליה). בכל מקרה, נראה לי כדאי לבדוק.. וגם אם זה באמת קשור בזה שהם לא אוהבים את הרעיון, גם אז את יכולה להסביר להם שאת סובלת ואת צריכהעזרה. להסביר להם על הטיפול ועל כמה הוא יכול לעזור, ולבקש את עזרתם בזה. אני מתארת לעצמי שזאת לא שיחה פשוטה, אבל היא נראית לי נורא חשובה... ולגבי טיפול. כתבת שלא רצית טיפול. הטיפול בחרדה הוא קצת שונה ממה שיש לרובינו בראש כשאנחנו חושבים על טיפול פסיכולוגי. זה לא טיפול שבו יושבים ומדברים על העבר או פותחים את הדברים הכואבים. זה טיפול קצר יחסית שמתמקד בהקנייה של מיומנויות להתמודד עם חרדה. זה קצת כמו ללמוד משהו חדש, שיטה חדשהץ הטיפול נותן לך כלים שיכולים מאוד לעזור בהתמודדות עם חרדה (זה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי). מה דעתך?