שלושה ימים- וכמה רגשות

[roniia]

שלושה ימים- וכמה רגשות

לא הייתי בפורום כמה ימים אחרונים, אולי שמתם לב ואולי לא. בכל מקרה בימים האלו טסתי לפולין לבקר את סבתי שנמצאת בבית חולים אחרי ניתוח. בימים אחרונים יש לי המון עבודה אבל אם סבתי הייתה כל כך נדיבה לעבור ניתוח עם הרדמה מלאה בגיל 90 ולהתעורר ממנו, אני הרגשתי שחובתי להיות נדיבה כלפיה וכלפי עצמי ולנסוע לראות אותה. לא לכל אחד יש זכות לבקר אדם שאוהב אותו. הנסיעה הייתה ספונטנית: בדקתי טיסות באינטרנט, שילמתי באינטרנט, בחרתי מקום ישיבה באינטרנט. מה שנותר לי זה רק להגיע לשדה, עם קצת בגדים וקצת מתנות. ביום שישי אחרי הצהרים כבר פגשתי את סבתי- טוניה. כמה ברכות, כמה התרגשות, כמה דמעות... סבתא טוניה הייתה נהדרת: שמחה שבאתי, מתפלאת כמה זה פשוט, דואגת כמה זה יקר, מבינה כמה קשה להשאיר בית, עם ילדים, בעל, עבודה, כועסת על היותה חסרת אונים, כלואה במיטה. לא מבינה למה עליה להמשיך לחיות אם אינה יכולה לקום ולעשות כרצונה. סבתא טוניה אמרה שנמאס לה והיא רוצה ששם למעלה יפתרו את העניין בהחלטיות: או שהיא ממשיכה את החיים כמו שצריך או שיסיימו את זה כבר. הקשבתי... לא התערבתי אבל היה לי קשה לשמוע אותה מתלוננת על מר גורלה, כאשר במיטה לידה שוכבת בחורה צעירה. סבתא טוניה אמרה לי שבגיל שלה היא מרשה לעצמה לקטר ולהיות אגואיסטית: לא מעניין אותה כמה אחרים סובלים, מעניין אותה רק היא עצמה. הסכמתי. מותר לה. ביקרתי את סבתא טוניה שלושה ימים רצוף וחזרתי לארץ. הבטחתי שאחזור. אני מקווה שגם בפעם הבאה תהיה לי סבתא לבקר בפולין.

 

[Shmuelr013]

זה בהחלט לא פשוט לשכב חסר אונים במיטה

בלי יכולת לתפקד. אני בהחלט מבין את סבתא טוניה. אדם שרגיל להיות עצמאי ובשליטה על חייו ועל תיפקודו, מוצא את עצמו חסר אונים ותלוי באחרים, אפילו בצרכים הבסיסיים ביותר. יחד אם אהדתי לסבתא החביבה, אני נותו לעצמי להביט על השיעור הזה ממבט קצת יותר רחב, מבט שאומר ששיעור של חוסר אונים, תפקידו לאפשר לפתח קבלה. תפקידו להכריח את האדם שכה רגיל לשלוט על חייו, לוותר על השליטה ולתרגל קבלה. קבלה מאולצת אבל עדיין קבלה. זה לא פשוט לבני אדם רבים לאבד שליטה ומצבים כאלו, עם כל הצער שבדבר, מאפשרים להם לחוות עזרה מאחרים, עזרה שהם לא יכולים לסרב לה. כי חייהם תלויים בה. אז את במסע היפה שעשיית, אפשרת לעצמך להתאמן בנתינה ויחד עם זאת אפשרת לסבתא טוניה לקבל. לקבל את ביקורך, לקבל את המתנות שהבאת, לקבל את המילים והרגשות שהשארת שם.

 

[ש מ ש א]

רוני - ברכות

ברוכה את שנסעת וכיבדת את סבתך וברוכה בשובך בשלום. ואני מברכת את סבתא טוניה בבריאות ובסבלנות. להזדקק לאחרים זה קשה, ויש אנשים שזה יותר קשה להם מאשר לאחרים. ענת

 

[roniia]

קצת עצוב-מוזר

שמה שעשיתי לא נראה לאנשים כמובן מאליו.... יש כאלה שחושבים שפשוט התגעגעתי לפולין. אולי אנשים חושבים לפי הדפוס או הכל או כלום. או שאני כל הזמן עושה, נמצא הרבה שעות, באופן קבוע, למשל 3 ימים בשבוע לאורך זמן, לתמיד או שאין טעם. אולי חושבים במקום להרגיש. ואני פשוט הרגשתי שאני מאד רוצה לראות אותה, ושאם לא אספיק, אפסיד. סבתא טוניה היא טיפוס לוחם, לא מוותר. אחרת לא היתה שורדת את השואה. והנה עכשיו, היא לא יכולה להלחם יותר, היא חייבת לקבל, כמו ששמואל כתב. לוותר על מחשבה שיהיה טוב יותר. לקבל את זה שלא יהיה טוב יותר, להשלים עם זה, לקבל שיהיה רק יותר גרוע.

 

[ש מ ש א]

להשלים זו המילה

אנשים זקנים, במיוחד החכמים שבהם, יודעים להשלים ולקבל. ראיתי את זה אצל הסבתא שלי. הסבתא שלי לא התייחסה להידרדרות ולמוות כיותר גרוע, אלא כמשהו שיגאל אותה ממצבה הקשה. אבל לנו, הצעירים מהם, זה הרבה יותר קשה. לי היה מאוד קשה לראות את הסבתא שלי בזקנתה. נדמה לי שאנחנו לא משלימים ולא מקבלים את מה שבעיניהם הוא כבר מובן מאליו. אני חושבת שקשה לנו לראות את הסבל שלהם, ועוד יותר קשה לחשוב ש"נישאר לבד" כשלא יהיו עוד.

 

[Shmuelr013]

זה מזכיר לי את התקופה בה סעדתי את אמא שלי

כשהייתה מרותקת למיטה בבית החולים ולאחר מכן בהוספיס. אני זוכר את חוסר האונים שלי, שלא ידעתי מה לעשות בכדי להקל עליה. בכדי להקל על הגוף המיוסר והעייף. אני זוכר כשלקחתי אותה לצילומים. היא שכבה במיטה ללא תזוזה ולפתע החלה לדבר עם דמויות בלתי נראות. היא דיברה איתם ביידיש ואז הבנתי שהיא החלה לעשות את המעבר. שהעולם שמעבר החל להתגלות לה. כעבור מספר ימים היא נפטרה. אני זוכר שהתבוננתי בגוף חסר החיים ששכב במיטה ועלתה ידיעה בתוכי. הגוף הזה הוא לא היא. היא לא כאן. היא בכלל לא הגוף הזה. היא לא כאן.