מביטה לבד מהצד
New member
שלושה ימים של כתיבה... הייתי חייבת לפרוק
מה עושה אדם שמרגיש שכל עולמו הוא עצב אחד גדול מהול באכזבה מתמשכת וחלל שלעולם לא נסתם מהיום שהוא זוכר את עצמו ואולי אפילו בלי סיבה נראית לעין או חלילה בגלל שחרב עליו עולמו ברגע אחד.
אדם שלא מצליח לראות את היופי בחייו ולא מוצא בהם כל עניין או משמעות... הוא לא מוצא את המשמעות שלו בעולם ו/או את תפקידו בחברה, אפשר להאשים אדם כזה שלרוב הוא נוטה לעצבנות ולעצבות תהומית?
הרי במהלך השנים ניסיתי לשנות את התחושות השליליות הללו וכן את צורת ההסתכלות על אירועים בחיי, חבל שהאירועים המשמחים כל כך מעטים, רגעי האושר הם בכלל נדירים ואני לא בטוחה שאי פעם הרגשתי רגע של אושר אמיתי.
הגוף מאוד כואב, הכתפיים, השכמות, תחושה ירודה שלא עוברת
היו ועדיין יש הרבה יותר רגעים פחות טובים, כאלה הפוגעים, המאכזבים, חסרי המעש, העצובים והמפחידים.
אין איזון..
וככל שעובר הזמן החיים הופכים לגרועים יותר, חסרי תחושת סיפוק והנאה, מלאים באחריות, מחויבויות, חוסר זמן... והלוואי וזה היה רק זה, לתחושות הנורמטיביות הללו של כל אזרח בוגר במדינה הזאת מתלווה עוד תחושה, תחושת ייאוש, אני לא רואה כרגע סיכוי להפוך ליותר אופטימית ויותר מאושרת, אני לא יודעת איך..
אני יודעת שהכל מוות מסביב, ואנשים עניים, מסכנים, קשישים נזקקים, חולים, תשושי נפש, אזרחים מבוהלים, טילים, מנהרות, דאגת פרנסה ועוד דאגות לא נגמרות אחרות, הומלסים, גסות, אלימות, גזענות, התעללות..
מה טוב בחיים האלה?
המשפחה? החברים? כולם יעלמו (רוב החברים נעלמו כבר) במוקדם או במאוחר ובגלל שלל סיבות (אפילו חלילה מוות) כשהסיבה העיקרית שעוטפת אותי כבר שנים על גבי שנים.. אני פשוט לא שווה מספיק... לא חשובה, מבחינת כולם (חוץ מאמא שלי ו****) סבבה שאני איתם וגם סבבה כשאני לא איתם. גם אנשים שייחסתי לחברות שלנו המון חשיבות.
לא נשאר איתי שום חבר/ת נפש, זה לא שאני לא מעריכה את הבנים, פשוט אני לא מרגישה שאני מסוגלת להתפרק לידם, או לדבר איתם על עניינים רגשיים כאלה, מה גם שיש להם משפחות ולרוב הם עסוקים.. קשה לי מאוד בלי שום אדם שקרוב לנשמה שלי.
תמיד היו לי חסכים ברגעים טובים, מחזקים, בחום ואהבה.
עכשיו כשאני נשואה, אני לא מרגישה ש**** הוא החיבור שלי, "המכסה", אנחנו לא מסכימים על שום דבר והרבה פעולות ואמרות שיוצאות לנו מהפה מרתיחות את הצד השני שמאמין בדרך חיים אחרת לגמרי (מבחינה חברתית, כלכלית וכ"ו) אולי זה היה מפריע לי פחות אם הייתה לי איזו חברת נפש שהייתי יכולה להתנחם ולהתחזק בזכותה.
אבל אין. אין למה לצפות... אין שום דבר שמנחם או מחזק, אני לא מאמינה שיהיה טוב, אני מאמינה שכפי שהחיים הוכיחו לי הם רק יהיו יותר ויותר גרועים ואני לא רוצה חלק בזה, אין לי כוח ונמאס לי.
אני רוצה להיות רגילה, יכול להיות שאני רגילה אבל אין לי את המודעות? נראה כאילו כולם פחות מתוסבכים ועצובים ממני.
תכלס אני מרחמת על ****, כי אולי הוא מנסה אבל הוא לא מצליח לגרום לי אושר, לרוב הוא גורם לי לכעוס, להתלונן, להתבאס ולהתאכזב.
עכשיו, כשאני חצי שעה לפני יציאה הביתה, ההרגשה שלי תמיד משתפרת, היא עוברת כשאני כ5-10 דקות בבית.. פתאום אני נזכרת שצריך לעשות כביסה/ או כלים/ ניקיונות /קניות, לסדר קצת פה וקצת שם והכל מחויבויות, אין שום דבר שמתחבר לפורקן כלשהו מלבד אחד קטן (המבין יבין).
ו**** כרגיל, מעוך בסלון, לא באמת רואה את מה שקורה סביבו וגם אם כן אז לפעמים הוא בוחר להתעלם. מתגאה בכך שהכין משהו קטן לאכול או שניגב את הסלון...כאילו מצפה להכרת תודה למרות שהוא לעולם לא יודה בזה ואף יכחיש.
מעבר לזה מבחינתו אני זו שלא בסדר... אני זו שלא אוהבת מספיק. לא דואגת לו מספיק. לא מטפלת בו... כן.. ככה זה כשאשה לא מרגישה אהובה ושמשקיעים בה.
אני עדיין מפנטזת על אהבה אמיתית גדולה וחזקה.
זה מה שמגיע לי.
שמתי לב ש**** מאוד עצלן... גבר שעובד 3 שעות ביום, בקושי מרוויח משהו, (פלוס העובדה שאלף שח מתוך המשכורת שלו הולכים לטובת הלוואה שהוא לקח על הרכב שלו) עוזר קצת בבית ומרגיש עם זה בנוח הוא עצלן! בשיא חוצפתו אתמול פעם ראשונה הוא קרא לי עצלנית..
זו שמפרנסת, קמה כל יום בשש בבוקר וחוזרת בשש בערב אחרי טרטורים הלוך וחזור לתא עם אוטובוס+רכבת, משלמת את כל ההוצאות, משתדלת לדאוג שתמיד יהיה אוכל וששום דבר לא יהיה חסר, שמצאה, ריהטה וצבעה את כל הבית כמעט ללא עזרה, שבזכותה יש לו בית ואיכות חיים, זו שהספיקה גם להסתובב בעולם וגם לעשות תואר, להחזיק דירה שכורה במקביל ועבודה, זו שמסדרת ומנקה דברים 'שבנים לא רואים', שתמיד תשתדל לעזור כשאמא שלי מארחת ובימי שישי... את **** צריך להכריח, תמיד אין לו כוח... תמיד כואב לו משהו.
אולי אני זו האגואיסטית... שמחפשת בנרות לשאוב אנרגיה חיובית ולא מוצאת מאיפה, מישהו צריך ללמד אותי להרגיש מחדש, להתרגש מחדש, לאהוב את החיים. אני לא יודעת איך אני עושה את זה בעצמי.
אני בחורה בריאה, עם משפחה שגרה מטר ממני, אמא ואח אהובים, התחתנתי לפני כמה חודשים, בעלי צעיר ובריא, יש לי בית ואני מלומדת ויש לי המון שאיפות... ועדיין בוער בי העצב.
אני לא יודעת אם אני ו**** נצליח להישאר יחד, אם נצליח לאהוב ולהיות מאושרים יחד.
כל יום אני מגלה עוד דברים שאני לא אוהבת אצל ****...
אתמול חזרתי הביתה, אחרי ש**** שטף כלים וטאטא מעט, נכנסתי לחדר ארונות, שתי חגורות מכנסיים זרוקות על הרצפה יחד עם איזה איטיקט שנתלש מבגד חדש שלו, אחכ נכנסתי למקלחת, קצף של הסבון עמד על פתח הניקוז ומסביבו.. כמו לרדוף אחרי ילד.
הרגע סיימנו שיחה, יש מחאה של יושבי עוטף עזה בשל המלחמה שלא תמה באזור שלהם ומדינה שמפקירה אותם והם מרגישים אזרחים סוג ב.
**** ימני בדעותיו מתקשה (ומתפלא! אם היה מכיר אותי זה היה ברור לו מאליו) להבין למה אני רוצה ללכת והוסיף שאין בכוונתו ללכת ושזה שטויות... סוציומט.. או אולי סתם ילדותי.
אולי באמת ילדותיות זו הבעיה.. אדם בוגר היה מבין את חשיבות הנושא.
ועכשיו שוב חצי שעה לפני היציאה הביתה מהעבודה, אני חושבת מה יהיה כשאגיע.
בתקווה שמצב הרוח שלי ישאר כפי שהוא.. חיובי.
יום חדש ובוקר חדש ושוב אני לא יודעת מה אעשה עם ****... הוא לא רוצה לעבוד
כלומר הוא עובד בין שעתיים לארבע שעות כל בוקר וזהו, עוזר קצת בבית ומרוויח בקושי 3000 שח ומספיק לו! אני מחפשת לו עבודה יותר ממה שהוא רוצה, כל עבודה שמוצעת לו לא טובה מספיק או ¨ לא בשבילו ¨, לי זה נשמע כמו עצלנות וילדותיות נטו, פשוט מפונק ולא ברור איך! הבחור גדל במשפחה שלא ממש יש לה כסף.
נעה חברה שלי הציעה לו לעבוד בין 2-5 פעמים בשבוע כצלם מגנטים באירועים קטנים תמורה 250 שח לערב, אבל ל**** זה לא מתאים...
התייעצתי עם אמא שלי והאמת שממש לא רציתי לעשות את זה אבל לא הייתה לי ברירה, פחדתי שזה יגרום לאיזשהו סכסוך, אבל אמא שלי הרגיעה אותי כפי שאני ניסיתי להרגיע אותה (ואת עצמי על הדרך) בכך שכמו שחבר טוב חווה בעצמו ואמר לי: **** יתבגר כשיוולד לנו הילד הראשון, כי גברים מתבגרים רק כשהם הופכים לאבות.
אני מאוד מקווה
מה עושה אדם שמרגיש שכל עולמו הוא עצב אחד גדול מהול באכזבה מתמשכת וחלל שלעולם לא נסתם מהיום שהוא זוכר את עצמו ואולי אפילו בלי סיבה נראית לעין או חלילה בגלל שחרב עליו עולמו ברגע אחד.
אדם שלא מצליח לראות את היופי בחייו ולא מוצא בהם כל עניין או משמעות... הוא לא מוצא את המשמעות שלו בעולם ו/או את תפקידו בחברה, אפשר להאשים אדם כזה שלרוב הוא נוטה לעצבנות ולעצבות תהומית?
הרי במהלך השנים ניסיתי לשנות את התחושות השליליות הללו וכן את צורת ההסתכלות על אירועים בחיי, חבל שהאירועים המשמחים כל כך מעטים, רגעי האושר הם בכלל נדירים ואני לא בטוחה שאי פעם הרגשתי רגע של אושר אמיתי.
הגוף מאוד כואב, הכתפיים, השכמות, תחושה ירודה שלא עוברת
היו ועדיין יש הרבה יותר רגעים פחות טובים, כאלה הפוגעים, המאכזבים, חסרי המעש, העצובים והמפחידים.
אין איזון..
וככל שעובר הזמן החיים הופכים לגרועים יותר, חסרי תחושת סיפוק והנאה, מלאים באחריות, מחויבויות, חוסר זמן... והלוואי וזה היה רק זה, לתחושות הנורמטיביות הללו של כל אזרח בוגר במדינה הזאת מתלווה עוד תחושה, תחושת ייאוש, אני לא רואה כרגע סיכוי להפוך ליותר אופטימית ויותר מאושרת, אני לא יודעת איך..
אני יודעת שהכל מוות מסביב, ואנשים עניים, מסכנים, קשישים נזקקים, חולים, תשושי נפש, אזרחים מבוהלים, טילים, מנהרות, דאגת פרנסה ועוד דאגות לא נגמרות אחרות, הומלסים, גסות, אלימות, גזענות, התעללות..
מה טוב בחיים האלה?
המשפחה? החברים? כולם יעלמו (רוב החברים נעלמו כבר) במוקדם או במאוחר ובגלל שלל סיבות (אפילו חלילה מוות) כשהסיבה העיקרית שעוטפת אותי כבר שנים על גבי שנים.. אני פשוט לא שווה מספיק... לא חשובה, מבחינת כולם (חוץ מאמא שלי ו****) סבבה שאני איתם וגם סבבה כשאני לא איתם. גם אנשים שייחסתי לחברות שלנו המון חשיבות.
לא נשאר איתי שום חבר/ת נפש, זה לא שאני לא מעריכה את הבנים, פשוט אני לא מרגישה שאני מסוגלת להתפרק לידם, או לדבר איתם על עניינים רגשיים כאלה, מה גם שיש להם משפחות ולרוב הם עסוקים.. קשה לי מאוד בלי שום אדם שקרוב לנשמה שלי.
תמיד היו לי חסכים ברגעים טובים, מחזקים, בחום ואהבה.
עכשיו כשאני נשואה, אני לא מרגישה ש**** הוא החיבור שלי, "המכסה", אנחנו לא מסכימים על שום דבר והרבה פעולות ואמרות שיוצאות לנו מהפה מרתיחות את הצד השני שמאמין בדרך חיים אחרת לגמרי (מבחינה חברתית, כלכלית וכ"ו) אולי זה היה מפריע לי פחות אם הייתה לי איזו חברת נפש שהייתי יכולה להתנחם ולהתחזק בזכותה.
אבל אין. אין למה לצפות... אין שום דבר שמנחם או מחזק, אני לא מאמינה שיהיה טוב, אני מאמינה שכפי שהחיים הוכיחו לי הם רק יהיו יותר ויותר גרועים ואני לא רוצה חלק בזה, אין לי כוח ונמאס לי.
אני רוצה להיות רגילה, יכול להיות שאני רגילה אבל אין לי את המודעות? נראה כאילו כולם פחות מתוסבכים ועצובים ממני.
תכלס אני מרחמת על ****, כי אולי הוא מנסה אבל הוא לא מצליח לגרום לי אושר, לרוב הוא גורם לי לכעוס, להתלונן, להתבאס ולהתאכזב.
עכשיו, כשאני חצי שעה לפני יציאה הביתה, ההרגשה שלי תמיד משתפרת, היא עוברת כשאני כ5-10 דקות בבית.. פתאום אני נזכרת שצריך לעשות כביסה/ או כלים/ ניקיונות /קניות, לסדר קצת פה וקצת שם והכל מחויבויות, אין שום דבר שמתחבר לפורקן כלשהו מלבד אחד קטן (המבין יבין).
ו**** כרגיל, מעוך בסלון, לא באמת רואה את מה שקורה סביבו וגם אם כן אז לפעמים הוא בוחר להתעלם. מתגאה בכך שהכין משהו קטן לאכול או שניגב את הסלון...כאילו מצפה להכרת תודה למרות שהוא לעולם לא יודה בזה ואף יכחיש.
מעבר לזה מבחינתו אני זו שלא בסדר... אני זו שלא אוהבת מספיק. לא דואגת לו מספיק. לא מטפלת בו... כן.. ככה זה כשאשה לא מרגישה אהובה ושמשקיעים בה.
אני עדיין מפנטזת על אהבה אמיתית גדולה וחזקה.
זה מה שמגיע לי.
שמתי לב ש**** מאוד עצלן... גבר שעובד 3 שעות ביום, בקושי מרוויח משהו, (פלוס העובדה שאלף שח מתוך המשכורת שלו הולכים לטובת הלוואה שהוא לקח על הרכב שלו) עוזר קצת בבית ומרגיש עם זה בנוח הוא עצלן! בשיא חוצפתו אתמול פעם ראשונה הוא קרא לי עצלנית..
זו שמפרנסת, קמה כל יום בשש בבוקר וחוזרת בשש בערב אחרי טרטורים הלוך וחזור לתא עם אוטובוס+רכבת, משלמת את כל ההוצאות, משתדלת לדאוג שתמיד יהיה אוכל וששום דבר לא יהיה חסר, שמצאה, ריהטה וצבעה את כל הבית כמעט ללא עזרה, שבזכותה יש לו בית ואיכות חיים, זו שהספיקה גם להסתובב בעולם וגם לעשות תואר, להחזיק דירה שכורה במקביל ועבודה, זו שמסדרת ומנקה דברים 'שבנים לא רואים', שתמיד תשתדל לעזור כשאמא שלי מארחת ובימי שישי... את **** צריך להכריח, תמיד אין לו כוח... תמיד כואב לו משהו.
אולי אני זו האגואיסטית... שמחפשת בנרות לשאוב אנרגיה חיובית ולא מוצאת מאיפה, מישהו צריך ללמד אותי להרגיש מחדש, להתרגש מחדש, לאהוב את החיים. אני לא יודעת איך אני עושה את זה בעצמי.
אני בחורה בריאה, עם משפחה שגרה מטר ממני, אמא ואח אהובים, התחתנתי לפני כמה חודשים, בעלי צעיר ובריא, יש לי בית ואני מלומדת ויש לי המון שאיפות... ועדיין בוער בי העצב.
אני לא יודעת אם אני ו**** נצליח להישאר יחד, אם נצליח לאהוב ולהיות מאושרים יחד.
כל יום אני מגלה עוד דברים שאני לא אוהבת אצל ****...
אתמול חזרתי הביתה, אחרי ש**** שטף כלים וטאטא מעט, נכנסתי לחדר ארונות, שתי חגורות מכנסיים זרוקות על הרצפה יחד עם איזה איטיקט שנתלש מבגד חדש שלו, אחכ נכנסתי למקלחת, קצף של הסבון עמד על פתח הניקוז ומסביבו.. כמו לרדוף אחרי ילד.
הרגע סיימנו שיחה, יש מחאה של יושבי עוטף עזה בשל המלחמה שלא תמה באזור שלהם ומדינה שמפקירה אותם והם מרגישים אזרחים סוג ב.
**** ימני בדעותיו מתקשה (ומתפלא! אם היה מכיר אותי זה היה ברור לו מאליו) להבין למה אני רוצה ללכת והוסיף שאין בכוונתו ללכת ושזה שטויות... סוציומט.. או אולי סתם ילדותי.
אולי באמת ילדותיות זו הבעיה.. אדם בוגר היה מבין את חשיבות הנושא.
ועכשיו שוב חצי שעה לפני היציאה הביתה מהעבודה, אני חושבת מה יהיה כשאגיע.
בתקווה שמצב הרוח שלי ישאר כפי שהוא.. חיובי.
יום חדש ובוקר חדש ושוב אני לא יודעת מה אעשה עם ****... הוא לא רוצה לעבוד
כלומר הוא עובד בין שעתיים לארבע שעות כל בוקר וזהו, עוזר קצת בבית ומרוויח בקושי 3000 שח ומספיק לו! אני מחפשת לו עבודה יותר ממה שהוא רוצה, כל עבודה שמוצעת לו לא טובה מספיק או ¨ לא בשבילו ¨, לי זה נשמע כמו עצלנות וילדותיות נטו, פשוט מפונק ולא ברור איך! הבחור גדל במשפחה שלא ממש יש לה כסף.
נעה חברה שלי הציעה לו לעבוד בין 2-5 פעמים בשבוע כצלם מגנטים באירועים קטנים תמורה 250 שח לערב, אבל ל**** זה לא מתאים...
התייעצתי עם אמא שלי והאמת שממש לא רציתי לעשות את זה אבל לא הייתה לי ברירה, פחדתי שזה יגרום לאיזשהו סכסוך, אבל אמא שלי הרגיעה אותי כפי שאני ניסיתי להרגיע אותה (ואת עצמי על הדרך) בכך שכמו שחבר טוב חווה בעצמו ואמר לי: **** יתבגר כשיוולד לנו הילד הראשון, כי גברים מתבגרים רק כשהם הופכים לאבות.
אני מאוד מקווה
