שלוש אמהות ואחות
איך כל אחת בכאבה, איך אחת מקשיבה לשניה, איך מתנפצים מיתוסים קדומים על יכולות והפרדות. דברי מכוונים ל tear ששקועה שם עמוק, שהטייס האוטומטי שלה בפעולה, שמכירה כל נקודה בתקרה, שהשינה רחוקה ממנה והלאה. עצוב לקרוא את הדברים שלך, יקרה, שנאמרים כמעט בקודים. מכוונים ל sad שהיתה אחות ל.. ופתאום יודעת להקשיב גם לאמא ל... מה שהיה קודם ניגוד אינטרסים ברור, כל אחד מושך לכאב שלו. ולוקח לאחר. ה"לוקח לאחר" עורר מחשבות בלי סוף. כמו מלחמת כוחות, מי יותר כואב. ובלתי אפשרי היה בעיניך שיהיה אחרת. זה הופך ל"מוזר" שאפשר פתאום "להתערבב"... אני יודעת (כשאבי התאבד) שלכאב על מי שמתאבד יש ערך מוסף, של רגשות מעורבים... אומרת ויודעת מה אומרת... sad יקרה, גם אני חושבת, שההכרה בכך שאפשר לחצות קווים, שאפשר לגעת, שאפשר לך להבין שזה לא ניגוד אינטרסים אלא "שותף", יכולה להקל במעט. חושבת שזה נפלא שאת יכולה לבטא כך את הדברים, את הקשיים. יש בזה לא מעט אומץ. אחת מהצד שלא בצד בכלל, הכוח לומר שהילדים היו כמו "עול" בעת גסיסת בן זוגך, ההתפרקות הנוראית אחרי מותו של הבן הצעיר..... ובכלל אני בהלם... הרבה אופטימיות בין השורות ועליהן, תובנות כאלה ואחרות, ומה אגיד לך שאינך יודעת בעצמך?... בעיני את אדם אמיץ בעל עוצמות נדירות. רחלי שופעת האופטימיות והאומץ - את מדהימה בעיני. וכך זה נראה כמו סיכום, אבל החלטתי לכתוב באותה הודעה לכולן במקום לכל אחת בנפרד. לעומת זאת, שולחת לכל אחת מכן
בנפרד.
איך כל אחת בכאבה, איך אחת מקשיבה לשניה, איך מתנפצים מיתוסים קדומים על יכולות והפרדות. דברי מכוונים ל tear ששקועה שם עמוק, שהטייס האוטומטי שלה בפעולה, שמכירה כל נקודה בתקרה, שהשינה רחוקה ממנה והלאה. עצוב לקרוא את הדברים שלך, יקרה, שנאמרים כמעט בקודים. מכוונים ל sad שהיתה אחות ל.. ופתאום יודעת להקשיב גם לאמא ל... מה שהיה קודם ניגוד אינטרסים ברור, כל אחד מושך לכאב שלו. ולוקח לאחר. ה"לוקח לאחר" עורר מחשבות בלי סוף. כמו מלחמת כוחות, מי יותר כואב. ובלתי אפשרי היה בעיניך שיהיה אחרת. זה הופך ל"מוזר" שאפשר פתאום "להתערבב"... אני יודעת (כשאבי התאבד) שלכאב על מי שמתאבד יש ערך מוסף, של רגשות מעורבים... אומרת ויודעת מה אומרת... sad יקרה, גם אני חושבת, שההכרה בכך שאפשר לחצות קווים, שאפשר לגעת, שאפשר לך להבין שזה לא ניגוד אינטרסים אלא "שותף", יכולה להקל במעט. חושבת שזה נפלא שאת יכולה לבטא כך את הדברים, את הקשיים. יש בזה לא מעט אומץ. אחת מהצד שלא בצד בכלל, הכוח לומר שהילדים היו כמו "עול" בעת גסיסת בן זוגך, ההתפרקות הנוראית אחרי מותו של הבן הצעיר..... ובכלל אני בהלם... הרבה אופטימיות בין השורות ועליהן, תובנות כאלה ואחרות, ומה אגיד לך שאינך יודעת בעצמך?... בעיני את אדם אמיץ בעל עוצמות נדירות. רחלי שופעת האופטימיות והאומץ - את מדהימה בעיני. וכך זה נראה כמו סיכום, אבל החלטתי לכתוב באותה הודעה לכולן במקום לכל אחת בנפרד. לעומת זאת, שולחת לכל אחת מכן