שלוש נקודות, סימן למחשבה

[bhnadav]

שלוש נקודות, סימן למחשבה

 

[bhnadav]

מלחמת השיתוק

מלחמת לבנון השנייה - עכשיו כבר ברור שזו היתה מלחמה - היתה מלחמת השיתוק הלאומי. אם ככה יתנהלו המאבקים שלנו בעתיד, כדאי להתחיל את הספירה לאחור. ולא, לא בגלל התנהלות הדרג המדיני או הצבאי או בגלל קרב כזה או אחר וגם לא בגלל המכות שספג העורף בן דרור ימיני נתחיל בעובדות. זו היתה המלחמה עם מספר הקורבנות הנמוך ביותר בתולדות מלחמות ישראל. בחזית ובעורף. חבל על כל אדם. רבים נפלו לשווא, גם בגלל טעויות. אלא שאין מלחמה בלי קורבנות שווא. במונחים היסטוריים, מדובר במלחמה שבה שילמנו את המחיר הנמוך ביותר. נמשיך בעובדות. הצפון רחוק מלהיות הרוס. מי שביקר, מיד לאחר המלחמה, בנהריה או בקרית-שמונה, לא מצא ערים חרבות. ועוד עובדות: רוב מוחלט של מפעלי התעשייה בצפון המשיכו לעבוד. הייצור בקושי נפגע. בוודאי לא היה שיתוק. מה כן היה? היה ניפוח דרמטי של כל נפגע ושל כל פגיעה. זה משתק. זה גורם לדה-מורליזציה. זה יוצר תחושת תבוסה. זה משפיע גם על מקבלי החלטות, בדרג המדיני והצבאי, וגם על החיילים בשטח ובעורף. עם תחושה כל כך מועצמת, מוגזמת, של פגיעה על סף תבוסה, המטרה היחידה היא הפסקת אש ובריחה. בוודאי שאין שום נכונות להמשיך עד השגת המטרה. כך גם באשר למהלכי הצבא. ניקח את בינת-ג'בל כדוגמה. כל אדם שני במדינה נתן עצה "למחוק את הכפר הזה". משום שגם לאחר שנכבש, נותרו בו כיסי התנגדות. זה הפך לסמל התבוסה. מדובר ביישוב של עשרות אלפי אנשים. עיר. יש צורך בעשרות ימים של הפצצות ללא הפסקה, כדי "למחוק" כפר כזה. ארצותהברית, שלא בוחלת באמצעים, לא מחקה שכונה אחת בבגדד. זה כמעט בלתי אפשרי, גם בלי להיכנס לשאלה המוסרית. וגם אם היינו "מוחקים" - זה לא היה פותר שום בעיה. יש בונקרים בלתי חדירים. יש שדות וחורשות ונקיקים. אבל כולנו לא הבנו איך זה שכבשנו אבל עדיין לא כבשנו. צחקנו על עצמנו. כולנו היינו באורגיה של עצלנות מחשבתית ומומחיות בגרוש. הגזמנו עם תחושת הצפון החרב. יצרנו תחושה של תעשייה מתמוטטת. וכך הבסנו את עצמנו. ואם מישהו העז לומר משהו אחר, מיד הוא זכה לכתב אישום על תקן "ספינולוג" שמנסה להגן על הממשלה או הצבא או השד יודע מה. יש מה לבדוק ויש מה לחקור. אבל חשוב יותר לעשות חשבון נפש לאומי: גם התקשורת וגם הפרשנים וגם המומחים בגרוש, למרות שבדרך כלל היו להם דרגות של גנרלים, וגם פעילים בשטח שיצרו תחושת חורבן. ומי שמוחדרת בו תחושת חורבן, מתנהג כמו תבוסתן. על דבר כזה אין שום אפשרות לבצע חקירה ממלכתית. על דבר כזה צריך להתנהל חשבון נפש לאומי. http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/476/303.html

 

[אפיק פרסי]

עם ישראל מאז ומעולם היה

חרד לפגיעות בנפש וברכוש, קיומנו כאן עלה לנו במחיר מועט מאד של חיי אדם, להשוואה פינלנד שילמה את מחיר עצמאותה לרוסיה ב120,000 חיי אדם וקיבלה זאת בקלילות יחסית, אנחנו איבדנו ביום הכיפורים 2,222 מבנינו, והזיכרון נצרב בתודעה כהפסד. הדרמטיות והתבוסתנות שהוא מספר עליה נוצרת, בחלקה ע"י התקשורת, אבל שמענו מאולמרט הבטחות, ואני מודה שגם אני עצמי, מתי שהוא האמנתי שהפעם אולמרט הולך לעשות את זה כמו שצריך, אבל התאכזבתי, הייתה שורה של כשלונות בדרג המדיני ובדרג הצבאיוזה לטעמי שורש הביעה, אני חושב, שלאבד 163 חיילים בלי אף הישג צבאי או מדיני מרשים הוא הפסד צורם, וכך גם העם, שחרד על נפילתם של 163 מבחורינו, שקצת קשה שלהגיד, אבל לחינם.

 

[bhnadav]

פירות ההפתעה

מאת יוסי מלמן שני נרטיווים התפתחו מאז סיום המלחמה: הנרטיב הישראלי והנרטיב של חיזבאללה. לפי הנרטיב הישראלי, ישראל נוצחה במלחמה. הדבר התקבע בתודעה הציבורית בלי כל דיון רציני על תוצאות המלחמה והוא נקלט בגלל התקשורת בעיקר. בנרטיב הזה כל הסממנים המאפיינים את השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות. מטבעו של הנרטיב הישראלי, שהוא עסוק כל כך בעצמו עד שאינו שם לב לנעשה מחוץ לגבולותיו. וחבל. שכן הדיבורים העולים בימים האחרונים מלבנון יכולים לתרום לדיון בישראל ולהראות, כי הושגו במלחמה הישגים נכבדים. חסן נסראללה אמר בראיון ששודר שלשום לרשת טלוויזיה לבנונית, כי אם היה יודע מראש על עוצמת התגובה של ישראל - הוא לא היה מורה על חטיפת החיילים. נסראללה אמר עוד, שאין הוא צופה סיבוב שני וכי ארגונו לא יגיב על הפרובוקציות של ישראל, כלשונו. עד המלחמה ובמהלכה יצרה התקשורת הישראלית לנסראללה דימוי של מנהיג אמין, שיש להתייחס ברצינות לדבריו, ובמיוחד לאיומיו. אם כך, יש להאמין לו גם עתה, כשהוא אומר שהופתע מתגובת ישראל. דבריו אלה של נסראללה עומדים בניגוד לנרטיב הישראלי. אם חיזבאללה אינו טוען עוד לניצחון, הרי שישראל לא הובסה בעצם, וגישתה היא פרי של דכדוך, של מצב רוח לאומי שפוף ואינה משקפת את המצב לאשורו. המלחמה אכן חשפה ליקויים חמורים, בעיקר ברמה הטקטית. הפעלה מרושלת של חלק מכוחות הקרקע בחלק מהגזרות, נתק בין הפיקוד העליון לבין היחידות בשטח, חידלון מתמשך של מודיעין פיקוד צפון, שלא הבחין איך חיזבאללה הקים קו ביצורים גדול קרוב לגבול, והמחדל הגדול אולי מכולם: הפקרת העורף מצד כל הממשלות במשך השנים. את כל אלה יש לחקור. לא בכלים של ועדת חקירה ממלכתית דווקא; גם בדיקות של אנשי מקצוע חסרי פניות יספקו את הלקחים הנדרשים. אבל בצד אלה היו למלחמה גם הישגים. חיל האוויר הפגין יכולת מרשימה; המודיעין ובעיקר המוסד, עוד בתקופת אפרים הלוי, סיפק מידע על מקומות האחסון של הטילים ארוכי הטווח והמשגרים שלהם ואיפשר לחיל האוויר להשמידם. ההרס המוחלט של מיפקדת חיזבאללה בדרום ביירות שיבש את יכולת השליטה והבקרה של הארגון ופגע בגאוותו של נסראללה. פשיטות קומנדו של היחידות המובחרות של צה"ל בעורף האויב זרעו פחד בקרב חיזבאללה. במקרים לא מעטים נמלטו לוחמי חיזבאללה והשאירו את ציודם מאחור מחשש לקרבות מגע עם חיילי צה"ל. מרשימים עוד יותר הפירות האסטרטגיים של המלחמה. אם הם היו מוצעים לישראל כפרטיו של הסדר לפני המלחמה - כל ממשלה ישראלית היתה מאשרת אותם ברצון. צבא לבנון יתפרס על קו הגבול, כוח בינלאומי גדול של כ-10,000 חיילים יגבה אותו, חיזבאללה לא יימצא עוד על הגבול ואנשיו לא יישאו נשק בגלוי. קו הביצורים של חיזבאללה בגבול נהרס, כמחצית הטילים, במיוחד ארוכי הטווח, הושמדו, התמיכה בארגון הצטמצמה, והוא נתפש כמי שהביא על לבנון חורבן והרס. לא בכדי נאלץ עתה נסראללה להצטדק. הוכח גם שהטענה, כי איראן יזמה את המשבר במטרה להסיט את דעת הקהל בעולם מתוכנית הגרעין שלה, היא חסרת בסיס. תמיכת איראן בחיזבאללה רק מעצימה את עוינות המערב כלפיה. קשה להאמין, כי טהראן נתנה לחיזבאללה סיוע כה עצום, ששוויו כמה מיליארדי דולר, רק כדי לבזבז אותו על חטיפת חיילים ישראלים. סביר יותר להניח, כי חיזבאללה הוכשר כעתודה, שנועדה להיכנס לפעולה אם איראן עצמה תותקף. בעקבות המלחמה הידלדלה עוצמת העתודה הזאת. העובדה שנסראללה מודה שהופתע מתגובת ישראל היא הוכחה ניצחת לכך, שההרתעה הישראלית לא נשחקה. אולי להיפך, התחזקה. סקר דעת קהל שפורסם השבוע בביירות קובע, כי שני שלישים מהציבור הלא-שיעי בלבנון סבורים, כי חיזבאללה הובס במלחמה. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/756076.html