שלטון העריצות
אם פרשת בראשית עסקה, גם אם באופן סמלי-אמוני, בתחילת האנושות, הרי שפרשת נח עיקרה - בתיאור סימבולי על התפתחות החברות האנושיות האורייניות, ששיאה בסיפור "מגדל בבל".
מפשטו של מקרא לא ברור מה חטאו בדיוק בני דור זה. להיפך, הפרשייה הזו מתחילה בפסוק: "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים".. המצביע, כך נראה, על סוג של אידיאל מסויים (מה טוב יותר מאחדות?) גם תגובתו של האל ליוזמת (או עובדת) אחדות זו אינה מובנת: "ויֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". נו, ומה רע בכל יוזמה אנושית שהורתה ולידתה באחדות?
כאמור, בהיות חטא דור זה לא מפורש, רבו הניסיונות לפרשו. הפירוש הקלאסי והמקובל לתיאור משמעותו של חטא לטנטי זה מצביע על חטאו של הדור בהגיעם למסקנה כי הוא, הדור, אינו "זקוק לאלוהים", אלא לעצמו, כוחו וחילו בלבד. מרד!
על פי פירוש זה, שהתקבע כאמור, הקושי התיאולוגי פשוט: וכי אלוהים חושש למעמדו וליכולותיו, עד אשר הוא דואג לסכל תוכנית זו מבעוד מועד? ואפילו אם נאמר, כי מדובר בתגובה עונשית על חטא ההיבריס - גאווה - וכי איזה עונש הוא זה? האם בכך שהאנושות תהיה רוויית שפות שונות, היא לא תמרוד באלוהים? (אם יש לכם ספק, צאו וראו עולם!)
חלק מהפרשנים ערים לשאלות הללו (ספורנו, הנצי"ב ועוד) ופירושם, מעבר ליפי תוכנו, נראה פשט הכתוב ממש. על פי פירושם, חטאם של אנשי דור הפלגה, היה דווקא בגלל האחידות שהם רצו להחיל על האנושות. על ההומוגניות המחשבתית שהם רצו להשליט והטוטליטריות הפוליטית-חברתית שהם רצו להקים. אחדות שמשמעה אחידות - אין רע ממנה. זהו פס ייצור שחברות עריצות שאנו מכירים מההיסטוריה הדי קרובה ניסו לייצר. ובשם האחדות, כדברי הנצי"ב בפירושו, מגיעים מהר מאוד לרצח וגזל הזולת. כי בשם אחדות העם - אין עוולה שלא תוכשר. תגובתו של אלוהים למגמה זו הייתה פשוטה מאוד - החדרת שוני ופערים (במוצא ובעיקר בשפה) בחברה האנושית, שתביא בהכרח ליצירת פלורליזם מחשבתי, חברתי ופוליטי. במקום לייצר חברה תעשייתית נוסח ג'ורג' אורוול - לייצר אנושות!
נמצא, כי על פי פירוש זה, סיפור "מגדל בבל" אינו חטא שחטאו בני חלד כלפי שמיא ועל כן נענשו בבילול שפתם, אלא תיאור נורמטיבי כיצד על האנושות לנהוג כלפי זולתם. לא זדונם של בני האנוש כלפי האל הוא המרכיב הדומיננטי בפרשייה זו, אלא זדונותם של בני האנוש בעריצותם המובנית, וביצרם הרע מלכתחילה כלפי זולתם הוא השורה על פרשייה מופלאה זו.
אם פרשת בראשית עסקה, גם אם באופן סמלי-אמוני, בתחילת האנושות, הרי שפרשת נח עיקרה - בתיאור סימבולי על התפתחות החברות האנושיות האורייניות, ששיאה בסיפור "מגדל בבל".
מפשטו של מקרא לא ברור מה חטאו בדיוק בני דור זה. להיפך, הפרשייה הזו מתחילה בפסוק: "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים".. המצביע, כך נראה, על סוג של אידיאל מסויים (מה טוב יותר מאחדות?) גם תגובתו של האל ליוזמת (או עובדת) אחדות זו אינה מובנת: "ויֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". נו, ומה רע בכל יוזמה אנושית שהורתה ולידתה באחדות?
כאמור, בהיות חטא דור זה לא מפורש, רבו הניסיונות לפרשו. הפירוש הקלאסי והמקובל לתיאור משמעותו של חטא לטנטי זה מצביע על חטאו של הדור בהגיעם למסקנה כי הוא, הדור, אינו "זקוק לאלוהים", אלא לעצמו, כוחו וחילו בלבד. מרד!
על פי פירוש זה, שהתקבע כאמור, הקושי התיאולוגי פשוט: וכי אלוהים חושש למעמדו וליכולותיו, עד אשר הוא דואג לסכל תוכנית זו מבעוד מועד? ואפילו אם נאמר, כי מדובר בתגובה עונשית על חטא ההיבריס - גאווה - וכי איזה עונש הוא זה? האם בכך שהאנושות תהיה רוויית שפות שונות, היא לא תמרוד באלוהים? (אם יש לכם ספק, צאו וראו עולם!)
חלק מהפרשנים ערים לשאלות הללו (ספורנו, הנצי"ב ועוד) ופירושם, מעבר ליפי תוכנו, נראה פשט הכתוב ממש. על פי פירושם, חטאם של אנשי דור הפלגה, היה דווקא בגלל האחידות שהם רצו להחיל על האנושות. על ההומוגניות המחשבתית שהם רצו להשליט והטוטליטריות הפוליטית-חברתית שהם רצו להקים. אחדות שמשמעה אחידות - אין רע ממנה. זהו פס ייצור שחברות עריצות שאנו מכירים מההיסטוריה הדי קרובה ניסו לייצר. ובשם האחדות, כדברי הנצי"ב בפירושו, מגיעים מהר מאוד לרצח וגזל הזולת. כי בשם אחדות העם - אין עוולה שלא תוכשר. תגובתו של אלוהים למגמה זו הייתה פשוטה מאוד - החדרת שוני ופערים (במוצא ובעיקר בשפה) בחברה האנושית, שתביא בהכרח ליצירת פלורליזם מחשבתי, חברתי ופוליטי. במקום לייצר חברה תעשייתית נוסח ג'ורג' אורוול - לייצר אנושות!
נמצא, כי על פי פירוש זה, סיפור "מגדל בבל" אינו חטא שחטאו בני חלד כלפי שמיא ועל כן נענשו בבילול שפתם, אלא תיאור נורמטיבי כיצד על האנושות לנהוג כלפי זולתם. לא זדונם של בני האנוש כלפי האל הוא המרכיב הדומיננטי בפרשייה זו, אלא זדונותם של בני האנוש בעריצותם המובנית, וביצרם הרע מלכתחילה כלפי זולתם הוא השורה על פרשייה מופלאה זו.