שליחותו של איש הגשם../images/Emo182.gif
אני הוא איש הגשם. קר עכשיו, החימום מקולקל. "אין תקציב," אמר אחראי האגף במעין האשמה. "אם אתה מוריד גשם כל כך טוב, אז למה שלא תביא קצת שמש?" הבטתי בו בייאוש. איש הגשם לא שולט בשמש, למה הוא לא מבין? שמיכת הצמר מלאה בחורים. לבחור הקודם שהשתמש בה נתנו לעשן. השמיכה שימשה בתור המאפרה, כנראה. עכשיו אני תקוע עם השמיכה הלא מחממת, או לפחות, בינתיים. החדר חשוך, האור היחיד בא ממנורת החירום שבקצה המסדרון. כל כך קר פה. השומרים צועקים אחד על השני, "תביא מגבות!" "תסגור את הדלת!". בזבוז של זמן, אם ישאלו אותי. שיינצלו את רגעיהם האחרונים. ככה הם רוצים להמשיך הלאה? בצעקות? עוד ברק מחוץ לחלון. מכונית מספר ארבע שטה לה על הכביש. המכונית הזו ריקה, לא כמו קודמותיה. "איש הגשם," הם אמרו בזלזול. "עוד משוגע," הם היו בטוחים. "למה כל כך גשום?" הם שאלו לפני כמה ימים. אז, הם כבר נראו מודאגים. הדבר כבר היה מוזר, לא הגיוני. המילה "אולי" הופיעה לה אז בתוך ראשם, מעוררת ספקות ותהיות שאיתם, כנראה, הם לא היו מוכנים להתמודד. "המים נכנסים!" צעק אחד השומרים, קולו מלא אימה ותסכול. חיוך קטן הופיע על פניי. שנייה לאחר מכן כבר כעסתי על עצמי. אני הגורם לבעיה, כן. אבל אין זה נותן לי את הזכות לשאוב הנאה מסבלם של אחרים. מפני שאם כן, אין הבדל בין הנענש למעניש, ואז המעניש, יהפוך לנענש. עוד מכוניות, פחי זבל, אופניים, אנשים, כולם שטים עכשיו. כולם נאבקים. השרשרת ממשיכה, הנבואה עברה. אחד מאבותיי עשה זאת לראשונה, ועכשיו מוטל עליי להחזיר את השממה. "השחור גבר על הלבן," אמר לי הקול. הניסיון לבלום את רגשותיו היה ברור, וכך גם הכישלון של הניסיון. "אולי, אולי בפעם הבאה." הוא נאנח בקול זקן אך עם זאת, ללא גיל ברור. "פעם שלישית גלידה," השבתי בניסיון להקל על השיחה. הוא גיחך. "גורל העולם נקבע על חודה של גלידה. מעניין, מעניין." בסוף השיחה התחיל לרדת גשם. בהתחלה טיפות. אנשים יצאו לרחובות, שמחים, מאושרים. "גשם בקיץ." צחק ילד קטן מחוץ לחלוני. אמו כבר הייתה יותר מציאותית. "זה מדאיג." היא אמרה והכניסה את בנה בחזרה הביתה. הטיפות הפכו לגשם חזק, וזה הפך לסופה. עכשיו כבר הפכה הסופה למבול, שהפך לסוף המוחלט. דפיקה חזקה על דלתי. "זה אתה! אני יודע את זה עכשיו," צעק אחראי האגף בקול מייבב. "תפסיק את זה!". נאנחתי. פעם הייתי משוגע, עכשיו הוא מצפה שאני אהיה המושיע שלו? שילך להתפלל, זו הדרך הטובה לעבור הלאה, לא דפיקה על דלתות ותחנונים לשווא. הוא עזב לאחר דקה קצרה, "הקומה למטה התחילה להיות מוצפת." הודיעה לו מישהו. אני הוא איש הגשם, אני אומר לעצמי. זה לא יתכן. אני הוא הנביא, אני הוא השליח. המים נכנסים מתחת לדלת הברזל "האטומה". זה לא יכול להיות. אני הוא איש הגשם. אני השולט, לא הנשלט, אני המעניש, לא הנענש. הצרחות גוברות בקומה שלי, הצעקות מהקומה למטה כבר נפסקו. אני לא צועק. אני יודע. תפילה אחרונה, משאלה אחרונה, תקווה לשיחה אחרונה. המים מגיעים עד לגרון. מכוניות צפות ליד חלוני. כל כך קר לי, כל כך רטוב. בשנייה האחרונה, לפני שנלקחת הנשימה שתתחיל את העולם הבא, לוחש לי הקול, "פעם שלישית גלידה... מעניין." אני הייתי איש הגשם. *תודה לעדי.
אני הוא איש הגשם. קר עכשיו, החימום מקולקל. "אין תקציב," אמר אחראי האגף במעין האשמה. "אם אתה מוריד גשם כל כך טוב, אז למה שלא תביא קצת שמש?" הבטתי בו בייאוש. איש הגשם לא שולט בשמש, למה הוא לא מבין? שמיכת הצמר מלאה בחורים. לבחור הקודם שהשתמש בה נתנו לעשן. השמיכה שימשה בתור המאפרה, כנראה. עכשיו אני תקוע עם השמיכה הלא מחממת, או לפחות, בינתיים. החדר חשוך, האור היחיד בא ממנורת החירום שבקצה המסדרון. כל כך קר פה. השומרים צועקים אחד על השני, "תביא מגבות!" "תסגור את הדלת!". בזבוז של זמן, אם ישאלו אותי. שיינצלו את רגעיהם האחרונים. ככה הם רוצים להמשיך הלאה? בצעקות? עוד ברק מחוץ לחלון. מכונית מספר ארבע שטה לה על הכביש. המכונית הזו ריקה, לא כמו קודמותיה. "איש הגשם," הם אמרו בזלזול. "עוד משוגע," הם היו בטוחים. "למה כל כך גשום?" הם שאלו לפני כמה ימים. אז, הם כבר נראו מודאגים. הדבר כבר היה מוזר, לא הגיוני. המילה "אולי" הופיעה לה אז בתוך ראשם, מעוררת ספקות ותהיות שאיתם, כנראה, הם לא היו מוכנים להתמודד. "המים נכנסים!" צעק אחד השומרים, קולו מלא אימה ותסכול. חיוך קטן הופיע על פניי. שנייה לאחר מכן כבר כעסתי על עצמי. אני הגורם לבעיה, כן. אבל אין זה נותן לי את הזכות לשאוב הנאה מסבלם של אחרים. מפני שאם כן, אין הבדל בין הנענש למעניש, ואז המעניש, יהפוך לנענש. עוד מכוניות, פחי זבל, אופניים, אנשים, כולם שטים עכשיו. כולם נאבקים. השרשרת ממשיכה, הנבואה עברה. אחד מאבותיי עשה זאת לראשונה, ועכשיו מוטל עליי להחזיר את השממה. "השחור גבר על הלבן," אמר לי הקול. הניסיון לבלום את רגשותיו היה ברור, וכך גם הכישלון של הניסיון. "אולי, אולי בפעם הבאה." הוא נאנח בקול זקן אך עם זאת, ללא גיל ברור. "פעם שלישית גלידה," השבתי בניסיון להקל על השיחה. הוא גיחך. "גורל העולם נקבע על חודה של גלידה. מעניין, מעניין." בסוף השיחה התחיל לרדת גשם. בהתחלה טיפות. אנשים יצאו לרחובות, שמחים, מאושרים. "גשם בקיץ." צחק ילד קטן מחוץ לחלוני. אמו כבר הייתה יותר מציאותית. "זה מדאיג." היא אמרה והכניסה את בנה בחזרה הביתה. הטיפות הפכו לגשם חזק, וזה הפך לסופה. עכשיו כבר הפכה הסופה למבול, שהפך לסוף המוחלט. דפיקה חזקה על דלתי. "זה אתה! אני יודע את זה עכשיו," צעק אחראי האגף בקול מייבב. "תפסיק את זה!". נאנחתי. פעם הייתי משוגע, עכשיו הוא מצפה שאני אהיה המושיע שלו? שילך להתפלל, זו הדרך הטובה לעבור הלאה, לא דפיקה על דלתות ותחנונים לשווא. הוא עזב לאחר דקה קצרה, "הקומה למטה התחילה להיות מוצפת." הודיעה לו מישהו. אני הוא איש הגשם, אני אומר לעצמי. זה לא יתכן. אני הוא הנביא, אני הוא השליח. המים נכנסים מתחת לדלת הברזל "האטומה". זה לא יכול להיות. אני הוא איש הגשם. אני השולט, לא הנשלט, אני המעניש, לא הנענש. הצרחות גוברות בקומה שלי, הצעקות מהקומה למטה כבר נפסקו. אני לא צועק. אני יודע. תפילה אחרונה, משאלה אחרונה, תקווה לשיחה אחרונה. המים מגיעים עד לגרון. מכוניות צפות ליד חלוני. כל כך קר לי, כל כך רטוב. בשנייה האחרונה, לפני שנלקחת הנשימה שתתחיל את העולם הבא, לוחש לי הקול, "פעם שלישית גלידה... מעניין." אני הייתי איש הגשם. *תודה לעדי.
