אז ככה...
ראובן ושיר - יותר בגלל ראובן מאשר בגלל שיר. את ראובן אני מחבבת בגלל שהוא מזכיר לי את הז'אנר החביב ביותר של חנונים בעולם האמיתי - חנון מתפקד שכזה, עם שתי רגליים על הקרקע, חוש הומור מושחז ויכולות ורבאליות גבוהות, שמאפשרות לו לתקשר ולהתחבר לאנשים חרף מידה מסוימת של ביישנות. בכלל, אני נוטה לקשר חנוניות עם יכולות ורבאליות, בין היתר, ולכן קצת מוזרה לי הנטיה של ההפקה ללהק (גם) חנונים שלא מסוגלים להוציא מהפה יותר משמונה מילים רצופות. מכל החנונים בתכנית, ראובן הכי דומה למישהו שהייתי עשויה להכיר - ולחבב - במציאות. שיר מתוקה ומצחיקה, אבל פחות מהנה בעיני לראות אותה על המסך, מפני שמכל הבנות - היא היחידה שהדמות שלה ניראית משוחקת לחלוטין, באופן שלא מאפשר לי אפילו לסספנד ולהנות מהספק.
שחר ודלית - שוב, הרבה יותר בגלל שחר מאשר בגלל דלית (למרות שדלית שדרגה את התדמית שלה בעיני כשקפצה למים). אני ממש אוהבת את המניירות הפולניות החמודות של שחר (הוא מין צ'רלי בראון כזה...), ובכלל - אין מה לעשות, אני אוהבת את החנונים שמצטיירים כחכמים, ולא רק כביישני-על. ביישנות קיצונית לכשעצמה היא לא תכונה מושכת במיוחד, ושחר (כמו ראובן) הוא אחד מהמשתתפים שמגבים את הביישנות שלהם בהרבה אינטליגנציה והומור עצמי.
יבגני וסיגל - הפעם במידה שווה בגלל שניהם. שניהם פשוט מתוקים, בהיעדר מילה מוצלחת יותר. וסיגל, עם כל המתיקות העולה-על-גדותיה ושמחת החיים, צריכה לדעתי לגלות את ייעודה החדש בחיים כליצנית רפואית (וכן, זו לחלוטין הייתה מחמאה!).
וזוג בונוס - דדי וג'ולי. אין צורך לנמק, נכון? אני לא יודעת עד כמה זה ריאלי שהם יחזרו, אבל בהתחשב בפופולריות שלהם בקרב הצופים אני מניחה שיש להם סיכוי לא רע במשימת ההחזרה, כשזו תגיע.