עופר ברנשטיין
New member
שלמה אבינרי על עברית באקדמיה ב'הארץ' לא זוכר אם דיברו על זה
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2822297
בעת הקמת המוסדות האקדמיים הראשונים בארץ — הטכניון והאוניברסיטה העברית — עלתה השאלה האם ניתן ללמד את מקצועות המדע המודרניים בעברית. היו שהציעו כי שפת ההוראה תהיה גרמנית, שהיתה בתחילת המאה ה–20 השפה המובילה בעולם המדע. הסתייגויות אלה נדחו, בין השאר משום שברוב שפות העולם מושגי המפתח במדעים — ובוודאי במדעים המדויקים — הם ממילא ביוונית ובלטינית, החל מ"פילוסופיה" וכלה ב"פיסיקה": אם ניתן לשתול אותם לתוך הגרמנית או האנגלית, ניתן לשתלם גם לתוך העברית, וכך אמנם היה.
כתוצאה מניצחון העברית במה שנקרא אז "מלחמת השפות", לא מקרה הוא כי השמות שניתנו לשני המוסדות הראשונים היה הטכניון העברי והאוניברסיטה העברית. אולם במקביל לכך היו המייסדים מודעים לאתגר שניצב בפניהם — הקמת מוסדות שהיו אמורים לעסוק במחקר מדעי וחדשני באזור המרוחק ממרכזי המדע, שהיו אז בעיקר באירופה, והדבר התבטא בקריטריונים שנקבעו למינוי חברי סגל.
אחת ההחלטות הנבונות ביותר שקיבלו מייסדי האוניברסיטה העברית היתה, שבעת מינוי או קידום של חבר סגל, יש לפנות לחוקרים בחו"ל כדי להעריך את הישגי המועמד והמוניטין שלו בקהילה האקדמית הבינלאומית. המטרה היתה למנוע קרתנות והסתגרות, ולהבטיח שמורי האוניברסיטה יעמדו בקריטריונים בינלאומיים. לימים אומצה נורמה זו על ידי כל האוניברסיטאות בישראל, והיתה מהגורמים שהבטיחו את מעמד האקדמיה הישראלית. זה חייב את החוקרים לפרסם את מחקריהם לא רק בארץ ולא רק בעברית — אלא בעיקר באנגלית, לאחר שזו הפכה לשפת המדע הבינלאומית.
אך להחלטה נכונה וחשובה זו היתוסף היבט פרובלמטי: אנחנו אמנם חברים בקהילה האקדמית והאינטלקטואלית הבינלאומית, אבל גם בתוך עמנו אנו יושבים; אנו חלק מהחברה הישראלית ומהקהילה האקדמית והאינטלקטואלית שלה. אבל בגלל הצורך לפרסם באנגלית, אין להתפלא אם יש כיום חוקרים שלא פירסמו אף לא מלה אחת בעברית. אם מצב זה מובן אולי במדעי הטבע, הרי במדעי הרוח והחברה יש בו משום פגם. מדובר בחוקרים בעלי שיעור קומה: מכירים אותם בתחומיהם בחו"ל, הם מוזמנים לכנסים ולשבתונים ברחבי העולם, אבל בארץ לא שמעו את שמם ואין הם תורמים לתרבות של החברה שבה הם — אנו — חיים.
גדולי החוקרים וההוגים בישראל ששמם יצא בעולם — גרשם שלום, מרטין בובר, ש.ה. ברגמן, נתן רוטנשטרייך, יעקב טלמון, יהושע פראוור, שמואל אייזנשטדט — דאגו שספריהם ומאמריהם יופיעו גם בעברית, והיו שותפים לשיח האינטלקטואלי בחברתנו. כתביהם שפורסמו בארץ העמידו להם כאן תלמידים רבים, ובכך השפיעו על איכות הדיון הציבורי בישראל. תרומתם למחקר האקדמי הבינלאומי השתלבה היטב עם מעמדם כהוגים מובילים בישראל, והעניקה לאקדמיה הישראלית מעמד ייחודי בארץ ובעולם. בכך גם המשיכו מסורת יהודית עתיקת יומין של הערכה לכוחה של הרוח, ולא רק לכוחו של הכוח.
לפני שנים רבות, כשהיינו חוקרים צעירים, החליטו כמה מאתנו (בהם דן הורוביץ, זאב שטרנהל, ירמיהו יובל ואנוכי) שנעשה כל מאמץ שכל מאמר מדעי וספר שנפרסם בחו"ל יתורגם לעברית. הדבר חייב השקעה לא פשוטה של זמן ותשומת לב, ולעתים גם היה כרוך במציאת מקורות מימון. אבל לא פגע ביכולתנו להיות חלק מהקהילה המדעית הבינלאומית.
הישגיה ההיסטוריים של הציונות מתבטאים לא רק בהקמת מדינת לאום יהודית, אלא גם בחידוש התרבות העברית ובפריחתה: העברית לא רק חזרה להיות לשון הדיבור, של מיליונים, אלא נהפכה ללשון הספרות והתרבות של מדינת היהודים. העובדה שסופרים ישראלים כותבי עברית — עמוס עוז, א.ב. יהושע, דוד גרוסמן ואחרים — הם מהסופרים המוערכים בעולם היא מהישגיה המרשימים של המהפכה הציונית. מבחינה זו, ישראל משלבת את חזון הציונות המדינית של הרצל עם חזונו התרבותי של אחד העם.
ייתכן שכמה מעמיתי לא יאהבו דברי אלה. אבל אנחנו לא חיים בחלל ריק, אלא מהווים חלק מחברה קונקרטית, ויש לנו אחריות גם כלפי התרבות הלאומית שלנו. כפי שכתב ג'וזפה מאציני, איש הלאומיות האיטלקית הליברלית, אני אזרח העולם באמצעות היותי בן לעמי. אחרת מדוע לא ללמד במינסוטה?
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2822297
בעת הקמת המוסדות האקדמיים הראשונים בארץ — הטכניון והאוניברסיטה העברית — עלתה השאלה האם ניתן ללמד את מקצועות המדע המודרניים בעברית. היו שהציעו כי שפת ההוראה תהיה גרמנית, שהיתה בתחילת המאה ה–20 השפה המובילה בעולם המדע. הסתייגויות אלה נדחו, בין השאר משום שברוב שפות העולם מושגי המפתח במדעים — ובוודאי במדעים המדויקים — הם ממילא ביוונית ובלטינית, החל מ"פילוסופיה" וכלה ב"פיסיקה": אם ניתן לשתול אותם לתוך הגרמנית או האנגלית, ניתן לשתלם גם לתוך העברית, וכך אמנם היה.
כתוצאה מניצחון העברית במה שנקרא אז "מלחמת השפות", לא מקרה הוא כי השמות שניתנו לשני המוסדות הראשונים היה הטכניון העברי והאוניברסיטה העברית. אולם במקביל לכך היו המייסדים מודעים לאתגר שניצב בפניהם — הקמת מוסדות שהיו אמורים לעסוק במחקר מדעי וחדשני באזור המרוחק ממרכזי המדע, שהיו אז בעיקר באירופה, והדבר התבטא בקריטריונים שנקבעו למינוי חברי סגל.
אחת ההחלטות הנבונות ביותר שקיבלו מייסדי האוניברסיטה העברית היתה, שבעת מינוי או קידום של חבר סגל, יש לפנות לחוקרים בחו"ל כדי להעריך את הישגי המועמד והמוניטין שלו בקהילה האקדמית הבינלאומית. המטרה היתה למנוע קרתנות והסתגרות, ולהבטיח שמורי האוניברסיטה יעמדו בקריטריונים בינלאומיים. לימים אומצה נורמה זו על ידי כל האוניברסיטאות בישראל, והיתה מהגורמים שהבטיחו את מעמד האקדמיה הישראלית. זה חייב את החוקרים לפרסם את מחקריהם לא רק בארץ ולא רק בעברית — אלא בעיקר באנגלית, לאחר שזו הפכה לשפת המדע הבינלאומית.
אך להחלטה נכונה וחשובה זו היתוסף היבט פרובלמטי: אנחנו אמנם חברים בקהילה האקדמית והאינטלקטואלית הבינלאומית, אבל גם בתוך עמנו אנו יושבים; אנו חלק מהחברה הישראלית ומהקהילה האקדמית והאינטלקטואלית שלה. אבל בגלל הצורך לפרסם באנגלית, אין להתפלא אם יש כיום חוקרים שלא פירסמו אף לא מלה אחת בעברית. אם מצב זה מובן אולי במדעי הטבע, הרי במדעי הרוח והחברה יש בו משום פגם. מדובר בחוקרים בעלי שיעור קומה: מכירים אותם בתחומיהם בחו"ל, הם מוזמנים לכנסים ולשבתונים ברחבי העולם, אבל בארץ לא שמעו את שמם ואין הם תורמים לתרבות של החברה שבה הם — אנו — חיים.
גדולי החוקרים וההוגים בישראל ששמם יצא בעולם — גרשם שלום, מרטין בובר, ש.ה. ברגמן, נתן רוטנשטרייך, יעקב טלמון, יהושע פראוור, שמואל אייזנשטדט — דאגו שספריהם ומאמריהם יופיעו גם בעברית, והיו שותפים לשיח האינטלקטואלי בחברתנו. כתביהם שפורסמו בארץ העמידו להם כאן תלמידים רבים, ובכך השפיעו על איכות הדיון הציבורי בישראל. תרומתם למחקר האקדמי הבינלאומי השתלבה היטב עם מעמדם כהוגים מובילים בישראל, והעניקה לאקדמיה הישראלית מעמד ייחודי בארץ ובעולם. בכך גם המשיכו מסורת יהודית עתיקת יומין של הערכה לכוחה של הרוח, ולא רק לכוחו של הכוח.
לפני שנים רבות, כשהיינו חוקרים צעירים, החליטו כמה מאתנו (בהם דן הורוביץ, זאב שטרנהל, ירמיהו יובל ואנוכי) שנעשה כל מאמץ שכל מאמר מדעי וספר שנפרסם בחו"ל יתורגם לעברית. הדבר חייב השקעה לא פשוטה של זמן ותשומת לב, ולעתים גם היה כרוך במציאת מקורות מימון. אבל לא פגע ביכולתנו להיות חלק מהקהילה המדעית הבינלאומית.
הישגיה ההיסטוריים של הציונות מתבטאים לא רק בהקמת מדינת לאום יהודית, אלא גם בחידוש התרבות העברית ובפריחתה: העברית לא רק חזרה להיות לשון הדיבור, של מיליונים, אלא נהפכה ללשון הספרות והתרבות של מדינת היהודים. העובדה שסופרים ישראלים כותבי עברית — עמוס עוז, א.ב. יהושע, דוד גרוסמן ואחרים — הם מהסופרים המוערכים בעולם היא מהישגיה המרשימים של המהפכה הציונית. מבחינה זו, ישראל משלבת את חזון הציונות המדינית של הרצל עם חזונו התרבותי של אחד העם.
ייתכן שכמה מעמיתי לא יאהבו דברי אלה. אבל אנחנו לא חיים בחלל ריק, אלא מהווים חלק מחברה קונקרטית, ויש לנו אחריות גם כלפי התרבות הלאומית שלנו. כפי שכתב ג'וזפה מאציני, איש הלאומיות האיטלקית הליברלית, אני אזרח העולם באמצעות היותי בן לעמי. אחרת מדוע לא ללמד במינסוטה?
