שלשום חזרתי מפולין...
היה פשוט מדהים. רציתי לשאול.. מי מכם נסע עם ארגון "המעורר"? ארגון מדהים, מקצועי ומרתק. ועכשיו לענייננו. רציתי לספר על חוויה מרגשת מאוד שחווינו שם. כשנסענו למיידאנק, הקבוצה שלנו (ממש במקרה.. הקבוצה שלי, מתוך 7 קבוצות שיצאו) החלה להכנס לתוך המחנה, כשלפתע נתקלנו באישה מבוגרת, שלוותה ע"י אדם גבוה וצעיר, שהתברר מאוחר יותר כבנה. האישה, סיפרה לנו כי היא ניצולת המחנה מיידאנק, וזוהי הפעם הראשונה שהיא חזרה לשם מאז. הוריה נספו במיידאנק. היא סיפרה לנו שהיא כרגע גרה באוסטרליה (ולכן גם דיברה איתנו באנגלית), אבל נכדיה גרים בארץ. היא ביקרה בארץ מספר לא מבוטל של פעמים, היא מאוד אוהבת לבוא אליה, והיא מאוד גאה בה. היא עצרה אותנו בגלל שהיא ראתה אותנו עם דגלי ישראל גדולים, ואמרה לנו שהיא נורא גאה בנו, וזה מאוד מרגש אותה לראות אותנו כאן. אח"כ, היא ביקשה להחזיק את הדגל (כשכולם אומרים לה "את יודעת מה? פשוט תשמרי אותו לעצמך"), ואז היא ביקשה שנעמוד ונשיר את התקווה. אנחנו, כמובן, כפי שהורגלנו מטקסי הזיכרון הרבים והעצובים בבית הספר, התחלנו לשיר בקול חלש. היא החלה לקרוא: "Why are you singing so low? sing louder, you should be proud!" וכולנו הגברנו את הקול, כשהיא שרה מדהים (ידעה את כל המילים במדויק, שזה כבר יותר מרוב בני הנוער בארץ). לא היה אחד שלא נצצו לו העיניים מדמעות. כפי שאפשר להבין, זו היא בתמונה.
היה פשוט מדהים. רציתי לשאול.. מי מכם נסע עם ארגון "המעורר"? ארגון מדהים, מקצועי ומרתק. ועכשיו לענייננו. רציתי לספר על חוויה מרגשת מאוד שחווינו שם. כשנסענו למיידאנק, הקבוצה שלנו (ממש במקרה.. הקבוצה שלי, מתוך 7 קבוצות שיצאו) החלה להכנס לתוך המחנה, כשלפתע נתקלנו באישה מבוגרת, שלוותה ע"י אדם גבוה וצעיר, שהתברר מאוחר יותר כבנה. האישה, סיפרה לנו כי היא ניצולת המחנה מיידאנק, וזוהי הפעם הראשונה שהיא חזרה לשם מאז. הוריה נספו במיידאנק. היא סיפרה לנו שהיא כרגע גרה באוסטרליה (ולכן גם דיברה איתנו באנגלית), אבל נכדיה גרים בארץ. היא ביקרה בארץ מספר לא מבוטל של פעמים, היא מאוד אוהבת לבוא אליה, והיא מאוד גאה בה. היא עצרה אותנו בגלל שהיא ראתה אותנו עם דגלי ישראל גדולים, ואמרה לנו שהיא נורא גאה בנו, וזה מאוד מרגש אותה לראות אותנו כאן. אח"כ, היא ביקשה להחזיק את הדגל (כשכולם אומרים לה "את יודעת מה? פשוט תשמרי אותו לעצמך"), ואז היא ביקשה שנעמוד ונשיר את התקווה. אנחנו, כמובן, כפי שהורגלנו מטקסי הזיכרון הרבים והעצובים בבית הספר, התחלנו לשיר בקול חלש. היא החלה לקרוא: "Why are you singing so low? sing louder, you should be proud!" וכולנו הגברנו את הקול, כשהיא שרה מדהים (ידעה את כל המילים במדויק, שזה כבר יותר מרוב בני הנוער בארץ). לא היה אחד שלא נצצו לו העיניים מדמעות. כפי שאפשר להבין, זו היא בתמונה.
