שלשום כמעט הרגתי שמונה אנשים
הסיפור הבא התפרסם באתר "כיפה" סיפורים מן הגולשים 2 –´´שלשום כמעט הרגתי שמונה אנשים´´ את הסיפור הזה שלח לנו ידידיה לביא. חוויה קשה שהייתה יכולה להסתיים גם גרוע הרבה יותר. לתשומת ליבם של כל האוחזים בהגה... חברים מקשיבים - 2/7/2005 יצאנו שמחים ומאושרים ביום ראשון בבוקר. אספתי את חגי, יהודה, שמיל וערן מהתחנה המרכזית. היה קצת קשה להגיע לשם כי היו פקקים בכניסה לעיר. משם המשכנו לרמות. אספנו את עומר ואביאל מהבית של אביאל, ועברנו דרך הבית של עומר להביא דיסקמן, לְחַבֵּר לרדיו של האוטו. קלטת דיגיטלית יש לי באוטו. יצאנו מהעיר דרך הגבעה הצרפתית. נסענו לכיוון ים המלח, והתחברנו לכביש הבקעה, צפונה. בפצאל עצרנו לאכול קצת, ולאסוף את יוני. כבר היה חם מאוד. המשכנו צפונה, והגענו לעין סוכות. מעיין גדול ומדהים, מוקף בקני סוף. הבעיה היחידה שאין בו נקודות אחיזה. צריך לשחות כל הזמן. היה שם איזה כלב שנכנס למים כל פעם, ויצא וניער עלינו את כל המים מהפרווה שלו. אכלנו צהריים בגשר הישנה. מתחת איזה עץ, עם הרבה צל. משם נסענו לנחל אל-על. יוני ואני חזרנו את המסלול והגענו לאוטו, לאסוף את שאר החבר'ה שחיכו בסוף המסלול. לקראת הלילה הגענו לחיספין. התפללנו שם מנחה, הלכנו לפגוש חבר בישיבה התיכונית, והתפללנו ערבית. אחרי זה אכלנו קצת בישיבה התיכונית, והרבה אצל אחות של שמיל. היא גרה בחיספין. ערן ושמיל ישנו אצל אחות של שמיל. השאר בדשא בישיבה התיכונית. הציעו לנו לישון בחדרים, אבל היה ממש חם בתוכם. השתמשנו רק בשירותים שלהם. עומר ואביאל עוד הלכו לראות את המשחק בין צרפת לאנגליה. בבוקר קמנו לתפילה ברבע לשמונה. חלק לא קמו והשלימו לבד. אכלנו חביתות בבית של אחות של שמיל. משם נסענו ליהודייה. עשינו את שני המסלולים. העליון והתחתון. עשינו אותם לאט, נשארנו הרבה בבריכות. היה כיף. בסוף המסלול תפסנו טרמפ לאוטו (חגי, שמיל, יהודה ואני). נסענו לחניון לאכול "צהריים" (כבר היה בערך חמש בערב). החלטנו לישון בלילה במזרח הכנרת, ולמנגל. אז נסענו לקנות אוכל ופחמים בקצרין, ומשם לכיוון הכנרת. אחרי כמה דקות נסיעה הרגשתי קצת עייף. טוב, כל נהג מרגיש לפעמים ככה. קורה. אמרתי לעצמי "אם אני מתחיל לנקר, נעצור בצד, להתרענן". הכביש ישר. שומם. אין מכוניות קדימה. אין מכוניות אחורה. שומם. ...פתאום אני בצד שמאל של הכביש. איך הגעתי לשם? בולם. סוחט את הברקס.... ..."לא!!!" שמעתי את יוני צועק.... ...חגי תפס את ההגה, הסיט אותו ימינה בכוח... האוטו על הצד, על שני גלגלים. ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה, מנסה להתייצב על הכביש. האוטו עף מצד לצד... מה אפשר לעשות? מה קורה? מה יקרה? האוטו מתנגש בצד. חבטה. ועוד. ועוד. שמים, אדמה, שמים, אדמה. מסתחררים מרגישים עוד דופן פוגעת באדמה. ועוד פעם. ועוד. שרק ייגמר הסיוט הזה. זה לא באמת זה רק חלום הראש נחבט קדימה עוד פעם. כבר לא כואב. רק שנצא מזה בחיים. אלוהים!!! הנה יהודה במראה. חוויות משותפות עוברות מול העיניים. ועומר. ואביאל. מה היה? מה יהיה? נעצרים. יוצאים מהאוטו. מה עשיתי? אלוהים! מה עשיתי??? באהבת ישראל ננצח,ו השעה- אהבת חינם. חייך אחי, אתה יהודי.
הסיפור הבא התפרסם באתר "כיפה" סיפורים מן הגולשים 2 –´´שלשום כמעט הרגתי שמונה אנשים´´ את הסיפור הזה שלח לנו ידידיה לביא. חוויה קשה שהייתה יכולה להסתיים גם גרוע הרבה יותר. לתשומת ליבם של כל האוחזים בהגה... חברים מקשיבים - 2/7/2005 יצאנו שמחים ומאושרים ביום ראשון בבוקר. אספתי את חגי, יהודה, שמיל וערן מהתחנה המרכזית. היה קצת קשה להגיע לשם כי היו פקקים בכניסה לעיר. משם המשכנו לרמות. אספנו את עומר ואביאל מהבית של אביאל, ועברנו דרך הבית של עומר להביא דיסקמן, לְחַבֵּר לרדיו של האוטו. קלטת דיגיטלית יש לי באוטו. יצאנו מהעיר דרך הגבעה הצרפתית. נסענו לכיוון ים המלח, והתחברנו לכביש הבקעה, צפונה. בפצאל עצרנו לאכול קצת, ולאסוף את יוני. כבר היה חם מאוד. המשכנו צפונה, והגענו לעין סוכות. מעיין גדול ומדהים, מוקף בקני סוף. הבעיה היחידה שאין בו נקודות אחיזה. צריך לשחות כל הזמן. היה שם איזה כלב שנכנס למים כל פעם, ויצא וניער עלינו את כל המים מהפרווה שלו. אכלנו צהריים בגשר הישנה. מתחת איזה עץ, עם הרבה צל. משם נסענו לנחל אל-על. יוני ואני חזרנו את המסלול והגענו לאוטו, לאסוף את שאר החבר'ה שחיכו בסוף המסלול. לקראת הלילה הגענו לחיספין. התפללנו שם מנחה, הלכנו לפגוש חבר בישיבה התיכונית, והתפללנו ערבית. אחרי זה אכלנו קצת בישיבה התיכונית, והרבה אצל אחות של שמיל. היא גרה בחיספין. ערן ושמיל ישנו אצל אחות של שמיל. השאר בדשא בישיבה התיכונית. הציעו לנו לישון בחדרים, אבל היה ממש חם בתוכם. השתמשנו רק בשירותים שלהם. עומר ואביאל עוד הלכו לראות את המשחק בין צרפת לאנגליה. בבוקר קמנו לתפילה ברבע לשמונה. חלק לא קמו והשלימו לבד. אכלנו חביתות בבית של אחות של שמיל. משם נסענו ליהודייה. עשינו את שני המסלולים. העליון והתחתון. עשינו אותם לאט, נשארנו הרבה בבריכות. היה כיף. בסוף המסלול תפסנו טרמפ לאוטו (חגי, שמיל, יהודה ואני). נסענו לחניון לאכול "צהריים" (כבר היה בערך חמש בערב). החלטנו לישון בלילה במזרח הכנרת, ולמנגל. אז נסענו לקנות אוכל ופחמים בקצרין, ומשם לכיוון הכנרת. אחרי כמה דקות נסיעה הרגשתי קצת עייף. טוב, כל נהג מרגיש לפעמים ככה. קורה. אמרתי לעצמי "אם אני מתחיל לנקר, נעצור בצד, להתרענן". הכביש ישר. שומם. אין מכוניות קדימה. אין מכוניות אחורה. שומם. ...פתאום אני בצד שמאל של הכביש. איך הגעתי לשם? בולם. סוחט את הברקס.... ..."לא!!!" שמעתי את יוני צועק.... ...חגי תפס את ההגה, הסיט אותו ימינה בכוח... האוטו על הצד, על שני גלגלים. ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה, מנסה להתייצב על הכביש. האוטו עף מצד לצד... מה אפשר לעשות? מה קורה? מה יקרה? האוטו מתנגש בצד. חבטה. ועוד. ועוד. שמים, אדמה, שמים, אדמה. מסתחררים מרגישים עוד דופן פוגעת באדמה. ועוד פעם. ועוד. שרק ייגמר הסיוט הזה. זה לא באמת זה רק חלום הראש נחבט קדימה עוד פעם. כבר לא כואב. רק שנצא מזה בחיים. אלוהים!!! הנה יהודה במראה. חוויות משותפות עוברות מול העיניים. ועומר. ואביאל. מה היה? מה יהיה? נעצרים. יוצאים מהאוטו. מה עשיתי? אלוהים! מה עשיתי??? באהבת ישראל ננצח,ו השעה- אהבת חינם. חייך אחי, אתה יהודי.