Freaking Eyes
New member
שלשלאות ברזל- טריגר.
היא ישבה על עדן החלון, לבושה בכותנת לילה דקיקה, שיער פזור וריח מתוק נודף ממנו. ישבה והתבוננה על היופי השופע של הלילה,על הכוכבים העשירים. שאפה את ריח הלילה האפלולי. בחדר ניתן היה לשמוע את הד הדממה הרועשת בין ארבעת הקירות. ישבה נינוחה על עדן החלון. ראשה היה ריק ממחשבות ועיניה מהופנטות. באוירה רגועה שכזו לא נראה כי משהו חריג מסוגל להתרחש... נראה כאילו הקפיאו את הלילה והמחוגים בשעון מסרבים להתקדם... נשמע קול חבטה חזק. היא נפלה מעדן החלון היישר על הרצפה. גוף זר משך אותה נגד רצונה. לפתע נעמדה בוות אחת, ונפלה שוב. נגררה סביב החדר. סביב הכוכבים העשירים, סביב היופי השופע של הלילה, סביב הדממה הרועשת. נעצרה שוב בוות אחת, ולא נעה. גופה כאב . היא התנשפה בכבדות אך מבטה לא היה מבוהל. מבטה היה עמוק. מיוסר. בעודה שרועה על הרצפה הקרה, הרימה את ידיה מעט וראתה [כצפוי] את ידיה כבולות בשלשאות ברזל. היא שכבה שם, דקות אחדות, ולאחר מכן ניסתה להתרומם באיטיות, אך השלשאות התחילו לרשרש בחזוקה נמתחו וגררו אותה לעבר עדן החלון, לעבר הלילה בחוץ, היא נשענה על אצבעותיה והכניסה לראותיה את אוירת הלילה, הרגישה התפשטות מוזרה בגופה , אך לא התנגדה לכך. כבולה. היא התבוננה למעלה, וראתה דמות. אותו. הכובל. המושך בחוטים. מחייך, מחיוך מסופק זה נהפך לצחוק אכזרי ומתגלגל. כבולה. פתאום נפתחה הדלת, ובפתח עמדו אנשים רבים. תחילה עמדו והתבוננו וכעבור שניות החלו להתקדם לעברה בצעדים מהירים. הם מילמלו כל מיני דברים. ניסו לאחוז בה, למשוך אותה. לדבר אליה. אך היא אינה שמעה דבר מלבד זמזומים סביבה. אינה הבינה אותם. היא ניסתה להראות להם את השלשלאות, אמרה שיביטו למעלה, ויראו אותו, את המושך בחוטים. אינם שמעו אותה. והיה נראה, שאינם רואים יותר. ראשה התחיל להסתחרר, נפלה על ברכיה, תפסה בידיה את ראשה וצעקה. צעקה ארוכה וחדה. כאשר פקחה את עיניה היתה עליה חליפה לבנה מוזרה, אך ראתה את ידיה עדיין כבולות. הוחזקה בחדר בגודל בינוני. שיערה עדיין היה פזור ופרוע מעט. ריחה עדיין היה מתוק. היא צעקה. אבל לשווא. תחושה של חוסר אונים התחילה להתפשט בתוכה. העינוי התחיל לאכול כל תא ותא מבפנים. הפחד נשף קלות על עורפה והעביר צמרמורת בכל גופה. לבסוף נראתה דמות מוכרת. הדמות ניגשה אליה, אחזה בחוזקה בכתפיה ושאלה: "מה?!מה קרה?!". היא. היא הרגישה מעין הקלה:"הביטי נא למעלה! אינך רואה?הביטי בידי הכבולות, אינך רואה את שלשלאות הברזל ..." אך לפני שהספיקה לסיים את המשפט היא הביטה על ידיה, והבחינה שהיא אינה רואה שום שלשלאות. הביטה למעלה ואינה ראתה שום דמות מחייכת. אך עישוניה קטנו, ונשימתה נעצרה כאשר שמעה. שמעה את הקול. את הצחוק. וגילתה שהיא לבד. וגילתה שהיא על ברכיה, שוב, צועקת. (אולי לא אחד הכי טובים.. זה דיי זרם כמו שזה)
היא ישבה על עדן החלון, לבושה בכותנת לילה דקיקה, שיער פזור וריח מתוק נודף ממנו. ישבה והתבוננה על היופי השופע של הלילה,על הכוכבים העשירים. שאפה את ריח הלילה האפלולי. בחדר ניתן היה לשמוע את הד הדממה הרועשת בין ארבעת הקירות. ישבה נינוחה על עדן החלון. ראשה היה ריק ממחשבות ועיניה מהופנטות. באוירה רגועה שכזו לא נראה כי משהו חריג מסוגל להתרחש... נראה כאילו הקפיאו את הלילה והמחוגים בשעון מסרבים להתקדם... נשמע קול חבטה חזק. היא נפלה מעדן החלון היישר על הרצפה. גוף זר משך אותה נגד רצונה. לפתע נעמדה בוות אחת, ונפלה שוב. נגררה סביב החדר. סביב הכוכבים העשירים, סביב היופי השופע של הלילה, סביב הדממה הרועשת. נעצרה שוב בוות אחת, ולא נעה. גופה כאב . היא התנשפה בכבדות אך מבטה לא היה מבוהל. מבטה היה עמוק. מיוסר. בעודה שרועה על הרצפה הקרה, הרימה את ידיה מעט וראתה [כצפוי] את ידיה כבולות בשלשאות ברזל. היא שכבה שם, דקות אחדות, ולאחר מכן ניסתה להתרומם באיטיות, אך השלשאות התחילו לרשרש בחזוקה נמתחו וגררו אותה לעבר עדן החלון, לעבר הלילה בחוץ, היא נשענה על אצבעותיה והכניסה לראותיה את אוירת הלילה, הרגישה התפשטות מוזרה בגופה , אך לא התנגדה לכך. כבולה. היא התבוננה למעלה, וראתה דמות. אותו. הכובל. המושך בחוטים. מחייך, מחיוך מסופק זה נהפך לצחוק אכזרי ומתגלגל. כבולה. פתאום נפתחה הדלת, ובפתח עמדו אנשים רבים. תחילה עמדו והתבוננו וכעבור שניות החלו להתקדם לעברה בצעדים מהירים. הם מילמלו כל מיני דברים. ניסו לאחוז בה, למשוך אותה. לדבר אליה. אך היא אינה שמעה דבר מלבד זמזומים סביבה. אינה הבינה אותם. היא ניסתה להראות להם את השלשלאות, אמרה שיביטו למעלה, ויראו אותו, את המושך בחוטים. אינם שמעו אותה. והיה נראה, שאינם רואים יותר. ראשה התחיל להסתחרר, נפלה על ברכיה, תפסה בידיה את ראשה וצעקה. צעקה ארוכה וחדה. כאשר פקחה את עיניה היתה עליה חליפה לבנה מוזרה, אך ראתה את ידיה עדיין כבולות. הוחזקה בחדר בגודל בינוני. שיערה עדיין היה פזור ופרוע מעט. ריחה עדיין היה מתוק. היא צעקה. אבל לשווא. תחושה של חוסר אונים התחילה להתפשט בתוכה. העינוי התחיל לאכול כל תא ותא מבפנים. הפחד נשף קלות על עורפה והעביר צמרמורת בכל גופה. לבסוף נראתה דמות מוכרת. הדמות ניגשה אליה, אחזה בחוזקה בכתפיה ושאלה: "מה?!מה קרה?!". היא. היא הרגישה מעין הקלה:"הביטי נא למעלה! אינך רואה?הביטי בידי הכבולות, אינך רואה את שלשלאות הברזל ..." אך לפני שהספיקה לסיים את המשפט היא הביטה על ידיה, והבחינה שהיא אינה רואה שום שלשלאות. הביטה למעלה ואינה ראתה שום דמות מחייכת. אך עישוניה קטנו, ונשימתה נעצרה כאשר שמעה. שמעה את הקול. את הצחוק. וגילתה שהיא לבד. וגילתה שהיא על ברכיה, שוב, צועקת. (אולי לא אחד הכי טובים.. זה דיי זרם כמו שזה)